מאז 7 באוקטובר, הספורט העממי בישראל כבר לא נראה אותו דבר. גם היום, יותר משנתיים אחרי, קשה למצוא קו זינוק או סיום שלא נושא עליו זיכרון.
לכתבות נוספות בנושא:
הטריינר עדיין בסלון: המרוץ של רס"מ רני טחן ז"ל שנעצר בעזה.
העלייה לארץ, הנפילה בלבנון והמרוץ לזכרו בקריית גת: סיפורו של סמ"ר יבגני גלרמן ז"ל.
לכבוד יום הזיכרון: לוגו שוונג הוחלף בכתב ידה של סמ"ר נועה פרייס ז"ל.
מה שהחל כיוזמות אישיות וספונטניות של רצים ורצות, הפך עם הזמן לחלק בלתי נפרד מהמרוצים. משתתפים רבים מגיעים עם שם, תמונה או סיפור על החולצה. לא רק בשביל הישג אישי, אלא למען מישהו אחר. בין אם מדובר באזרחים שנרצחו באותה שבת שחורה או בלוחמים שנפלו. הזיכרון שלהם נוכח בכל מסלול, בכל מקצה, בכל קו סיום.
גם הרגעים שאחרי המרוץ כבר לא נראים אותו דבר. הנפת הידיים עדיין שם. השעון נעצר, הגוף מתרוקן, אבל משהו נוסף נכנס לתמונה: מבט לשמיים, הצבעה על החולצה, חיבוק ארוך יותר מהרגיל. הריצה הפכה לדרך הנצחה. לחיבור רגשי עמוק לזיכרון. לדרך לפרוק. זה לא עוד מרוץ. זו ריצה עם משמעות.
אם בתחילת הדרך היה נדמה שמדובר בתגובה זמנית למציאות הקשה, היום ברור שזה הרבה מעבר לכך. ההנצחה עברה תהליך – מיוזמות פרטיות לפסיפס שלם של זיכרון קולקטיבי. רצים, טריאתלטים, רוכבים ושחיינים – כולם לוקחים חלק, כל אחד בדרכו.
יש כאלה שרצים עם שמות של חברים. אחרים עם תמונות של בני משפחה. ויש כאלה שפשוט מצטרפים לשקט, לאווירה, לזיכרון שנמצא בכל מקום.
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחללי פעולות האיבה, התחושות האלו מתחדדות במיוחד. הספורט, שבדרך כלל מסמל חיים, תנועה והישגיות – הופך גם למרחב של זיכרון, של כאב, ושל חיבור אנושי עמוק. אספנו כאן רגעים, תמונות וסרטונים מהמרוצים האחרונים. כאלה שמספרים את הסיפור טוב יותר מכל מילים.































