ביום רביעי הבא, 9.9, מרוץ הלילה Light Run Festival באר שבע, חוזר בסימן העוצמתי "מצדיעים לרצים". בין היתר, מדובר בהצדעה לספורטאיות ולספורטאים שלוקחים חלק בשיקום האישי והלאומי דרך הספורט: פצועי צה"ל, מתמודדי טראומה, אנשי כוחות הביטחון וכיתות הכוננות, וספורטאים המנציחים את יקיריהם על המסלול. אחד הסיפורים המרגשים במרוץ השנה הוא סיפורו של ניתאי נחתומי (45), חבר כיתת הכוננות של קיבוץ עלומים, נשוי ואב לחמישה. סיפור של גבורה עילאית תחת אש, משבר נפשי עמוק – ומסע שיקומי מעורר השראה שנבנה צעד אחר צעד, מתוך הריצה.
לכתבות נוספות בנושא:
- רוביק דנילוביץ': "המדינה לא מסתיימת בגוש דן, באנו לעשות היסטוריה במרוץ ב"ש"
- רצים כדי לזכור: חצי המרתון במרוץ הלילה של ב"ש יוקדש לנצ"מ ג'יאר דוידוב ז"ל
- תכנית אימונים מ-10 ק"מ לחצי מרתון ראשון – שבוע 1
ניתאי נחתומי ועוד 14 לוחמים מול עשרות מחבלים
בבוקר השבת השחורה של 7 באוקטובר, עם הישמע אזעקות צבע אדום, יצא ניתאי מביתו והתייצב בנשקייה. כבר בדקה הראשונה, בדרכו מהבית, היה עד לחילופי אש כבדים בין מחבלים שכבר חדרו לתוך הקיבוץ לבין לוחמי גולני שלחמו מחוץ לשער הראשי. לאורך שעות ארוכות ומורטות עצבים, התמודדה כיתת הכוננות המצומצמת של עלומים – 15 לוחמים בלבד – מול שלושה גלי חדירה נפרדים של עשרות מחבלים חמושים.
ריצה בעוטף, ליד מצפה לזכר התצפיתניות | צילום: פרטי
בגל הראשון (בסביבות 7:30 בבוקר), לאחר פגיעה בעובדים מנפאל שהיו בדרכם, הגיעו המחבלים לשער הראשי של הקיבוץ ורצחו כ-15 מניצולי מסיבת הנובה שחיפשו שם מקלט בטוח. חיילי גולני ומשטרת ישראל הדפו את החוליה מהכניסה ומנעו אסון כבד בבתי התושבים.
הגל השני (בסביבות 9:20) הפך לקרב המסיבי והקשה ביותר. עשרות מחבלים פשטו על מגורי העובדים הזרים, שרפו ורצחו 22 עובדים תאילנדים ונפאלים, וחטפו שניים מהם. חברי כיתת הכוננות נלחמו מעטים מול רבים, נפצעו וחילצו פצועים תחת אש כבדה, ובכך מנעו מהמחבלים לחדור ללב הקיבוץ ואל בין הבתים. הקרב הקשה התרחש ב"גן הדר", בסמוך לבריכת השחייה. גורלם של העובדים הזרים היה מר, והם נטבחו באכזריות בעודם מנופפים בדרכונים הזרים שלהם, בניסיון נואש להבהיר שאינם צד בסכסוך.
בגל השלישי (13:00 בצהריים), חדר מחבל לאחד מבתי הקיבוץ ופצע אזרח בבטנו, בטרם חוסל בפעולה משותפת של כיתת הכוננות וכוח מיחידת יהל"ם. קרב שבו נפל מפקד הצוות מיהל"ם, סרן איתי כהן ז"ל.
"הרגשתי שאם תגיע עוד חוליית מחבלים – פשוט לא יישאר לי כוח להילחם"
"אחד הרגעים הקשים ביותר היה בקרב בגן הדר", משחזר ניתאי. "סייעתי לחלץ חבר כיתה שנפצע קשה, תחת ירי בלתי פוסק ובמצב של נחיתות מספרית ובתחמושת. לקראת אחר הצהריים, אחרי שעות ארוכות של לחימה ללא מנוחה, הגעתי לנקודה שעמדתי ליד הגדר, מותש לחלוטין. הרגשתי שאם תגיע עכשיו עוד חוליית מחבלים – פשוט לא יישאר לי כוח בגוף להילחם. זו הייתה אחת מנקודות השבר הכי קשות באותו היום".
ניתאי נחתומי | צילום: לירון מולדובן
במהלך הקרבות על עלומים נפלו האזרחים האחים נעם וישי סלוטקי ז"ל מבאר שבע שיצאו מביתם להגן על הקיבוץ, אופק אטון ז"ל שנורה בשוגג במהלך הקרבות, סרן איתי כהן ז"ל מיהל"ם, רס"ל עידו רוזנטל (קרידו) ז"ל משלדג, ושוטר היס"מ רס"ל רן גואילי ז"ל, שהגן בגופו בשערי הקיבוץ, הוגדר "מגן עלומים", נחטף וגופתו הושבה ארצה. באותו יום נפלו גם שניים מבני הקיבוץ – שחף ברגשטיין ז"ל וסמ"ר ניתאי עמאר ז"ל. בהמשך המלחמה נפלו גם בן הקיבוץ רס"ל (במיל') אוריה מש ז"ל, וסטיבי מרקוס ז"ל, איש הרפת המסור שלבו נדם בעת המאמצים המפרכים לשיקום הרפת.
"הגוף והנפש נשארו במידה מסוימת באותו יום"
המחיר הנפשי של המראות, אובדן החברים ותחושת חוסר האונים לא איחר לבוא. ניתאי מתמודד מאז עם פוסט-טראומה המשפיעה על כל תחומי חייו. "הפוסט-טראומה נוכחת בכל רגע", משתף ניתאי בגילוי לב. "בתקופות של הסלמה ביטחונית ומתיחות, הכל צף מחדש והמצב הנפשי מתערער. הסיפור של עלומים, של החברים שנפלו ושל העובדים הזרים שאיבדנו, הולך איתי לכל מקום. הגוף והנפש נשארו במידה מסוימת בתוך אותו יום".
"במיוחד חזק הזיכרון של רגעי ה'תקיעות': מצבים שבהם רציתי לפעול, אבל לרגע הגוף או המחשבה קפאו לחלוטין. הרגע הזה אחר הצהריים ליד הגדר, חוסר האונים והתשישות, ממשיכים ללוות אותי ומשפיעים על תחושת הביטחון, העוררות והיומיום. גם תחושות האשמה על שלא הצלחנו להציל את העובדים הזרים הולכות ובאות. גם אם הראש אומר 'עשינו מה שיכולנו באותו יום', התחושות בבטן קשות מאוד".
התרופה שברגליים
את הדרך לפרק את המצוקה ולמצוא עוגן שיקומי מצא ניתאי במקום הכי בסיסי – ברגליים. בימי הפינוי של קהילת עלומים למלון בנתניה, החל לצאת להליכות ולריצות ליליות ארוכות.
ניתאי במרוץ חבר | צילום: פרטי
"הריצה היא כמעט ההפך מאותה תחושת תקיעות", הוא מסביר. "בזמן שהטראומה משאירה אותך במקום, הריצה מחייבת אותך לנוע קדימה. עוד צעד ועוד צעד. היא מעניקה לי מסגרת, מטרה, תחושת שליטה והוכחה גופנית שאני מסוגל להמשיך גם כשקשה. קולות הנשימה לפי קצב הריצה פועלים ממש כמו תרגול נשימות במדיטציה. זה עוזר מאוד להתקרקע ולהחזיר סדר ושליטה פנימית".
הריצות הליליות הפכו לשגרה מקצועית. ניתאי רץ כיום לפחות שלוש פעמים בשבוע, מתאמן בקבוצת הריצה של בית הלוחם באר שבע, ומאז הפינוי כבר הספיק להשלים את מרתון ניו יורק היוקרתי.
ממרוץ באר שבע ועד מרתון טוקיו למען ילדי "שלוה"
במרוץ הלילה Light Run Festival באר שבע, יזנק ניתאי למקצה ה-10 ק"מ כשהוא מקדיש את הריצה לזכר חברי עלומים שנפלו, לזכרו של רני גואילי ז"ל, ולזכר נצ"מ ג'יאר דוידוב ז"ל שנפל בקרבות באותו בוקר ומונצח במרוץ.
ניתאי נחתומי במרתון ת"א | צילום: Sportphotography
ההשתתפות במרוץ הלילי בבירת הנגב מהווה תחנת הכנה מרכזית לקראת היעד הגדול הבא: מרתון טוקיו. ניתאי לוקח חלק בפרויקט הספורט-חברתי של עמותת "שלוה", במסגרתו התחייב לגייס 42,000 שקלים שיועברו ישירות לטיפול, שיקום וטיפוח של ילדים עם מוגבלויות ובני משפחותיהם.
"הריצה היא הכלי שלי להילחם על השפיות", מסכם ניתאי. "הריצה ב-Light Run Festival באר שבע היא החלק שלי באמירה של המרוץ – מצדיעים למי שלא מוותר. מכאן אני ממשיך הלאה ליעד של מרתון טוקיו, כדי להפוך את הכאב, הזיכרונות וההתמודדות האישית שלי למקור של כוח ותקווה עבור ילדי עמותת 'שלוה'".
