אין מה להגיד, וספק אם מישהו יתווכח – מרתון ניו יורק זו המסיבה הכי טובה בעיר. מעל ל-59 אלף רצים, שיא עולמי במרתון, יעידו על כך השנה.

לכתבות נוספות בנושא:
היעד – שיא עולם: אחת מרצות האולטרה הגדולות בהיסטוריה מגיעה לספרטניון בת"א
גם במרתון ניו יורק: המאמן היהודי ריגש בתחפושת באטמן, לזכר משפחת ביבס
כרואן חלבי ודרג'ה צ'קולה אלופי ישראל ב-10 ק"מ במרוץ Winner נשר

כן, על אף שזה מרתון לא פשוט, ובטח לא אחד כזה לשבור בו שיאים מרתון ניו יורק הוא אחד האירועים הכי שווים של עולם הריצה. החל מרצי עילית מהטופ של הטופ (שרה הול, אליוד קיפצ'וגה, סיפאן חסאן ועוד), משפיעני ריצה מפורסמים, רצים חובבים בכל מגוון הקצבים – החל מ-2:30 שעות ועד רצים של 10 שעות בהם רצים המשלבים ריצה והליכה, בעלי מוגבלויות ועוד. רצים מכל העולם, בכל גיל, מין ורמות כושר – כולם מגיעים לחגיגה הזו ולא פלא שכל רץ חובב שלא מגיע מרגיש FOMO מסויים.

לרוץ למען מטרה – עם ילדי שלוה בלב

אני אספר על החוויה שלי. שנה שנייה ברציפות שאני רצה את מרתון ניו יורק (מרתון זה כמו לידה, שוכחים מהר כמה קשה זה ועושים את זה שוב). שנה שנייה שאני עושה את זה עם עמותת שלוה, שעוזרת לילדים בעלי צרכים מיוחדים להשתלב בקהילה (אם לא הכרתם – זה הזמן לקרוא עליהם ולעקוב באינסטגרם).

נבחרת שלוה במרתון ניו יורק. שותפים להיסטוריה | צילום: באדיבות שלוה

מה הכוונה עושה את זה איתם? עמותת שלוה, באמצעות נותני חסות, מוציאה משלחת של רצים למרתון. הרצים מגייסים סכומי כסף שמוגדרים מראש לעמותה, ונותני החסות מממנים את הנסיעה. כך שהריצה עצמה מיוחדת הרבה יותר ומלווה בהשקעה משמעותית וכפולה של הרצים. בשנה שעברה יצאתי כחלק מהרצים במשלחת, והשנה זכיתי לאמן את הרצים, 155 במספר, יחד עם מאמן נוסף – דורון בוקסר.

אז במקביל לאימון של הרצים במשלחת, התאמנתי גם השנה ורצתי עבור עצמי. אבל השנה היה לי קשה יותר ממה שציפיתי. לא מאתגר. קשה. ואני לא מתביישת להגיד את זה.

כשזה לא הולך – המרוץ שהרגיש אחרת 

יש איזה קטע בלהגיע לאותו מרתון שנה שניה ברציפות כשהפעם הראשונה הייתה מעל הציפיות, מהנה, מוצלחת ומפתיעה לטובה. ברור שיותר טוב מזה לא יכול להיות, אבל הגעתי אופטימית. אופטימית ומוכנה ככל הניתן.

אביב שוסטר פולג במרתון ניו יורק | צילום: אבישי בדולח

• מוכנה פיזית – אחרי אימונים מפרכים ומתישים בקיץ, אימוני כוח, וכל מה שיכלתי לעשות בשביל להתכונן בצורה הטובה ביותר.
• מוכנה מנטלית – יודעת להתמודד עם משברים בריצה (על זה ארחיב בהמשך).
• נינוחה ורגועה – ובעיקר בהודיה על היכולת והזכות לעשות את זה.
• "מפוחממת" ורוויה במידה הנכונה – אחרי יומיים פלוס של העמסת פחמימות ונוזלים בצורה מיטבית.

ריצה (סמי תחרותית) היא ספורט אכזרי, ומרתון כנראה אפילו באקסטרים. אתה מתאמן חודשים על חודשים.
קם מדי בוקר מוקדם מאוד (יתכן ויש שיגידו מדי), הולך לישון מוקדם, מוותר על חיי חברה, ומקווה שבסוף תקום לבוקר שהכל יתחבר והגוף יזרום כמו שתכננת.

אבל, בחיים כמו בחיים, לא הכל הולך לפי התוכניות. ובסוף, אנחנו נתונים לחסדיו של הגוף, מזג האוויר, העייפות, וירוסים שאנחנו אפילו לא מודעים אליהם ואנחנו הנשים אפילו לסייקל החודשי (ולא, לא מדובר רק ב-האם אני בשבוע של הווסת או לא, זה מורכב מזה).

על אף שכל התנאים היו די אופטימליים עבורי – ישנתי יחסית בסדר בימים שלפני, אכלתי ושתיתי, הייתי קצת לפני ה-PMS, הגוף הרגיש טוב. למרות כל אלו – הריצה הזו לא התחברה לי. לא, לא היה לי קיר. לא הייתה לי נקודה שהייתי צריכה לעצור כי לא יכולתי יותר, וגם הקצבים שלי לא התרסקו. הם פשוט האטו בהדרגתיות.

רואים את הסבל? אביב שוסטר פולג במרתון ניו יורק | צילום: פרטי

מה עושים כשלא זורם? ללמוד להקשיב לגוף 

משהו לא זרם לי בריצה. בשונה מריצות שאני מרגישה קלילה, זורמת, מרחפת, והריצה עוברת בהנאה, פה התחושה הייתה שונה. וקשה לי לשים את האצבע מה זה היה. את הסיבות אני עוד חוקרת עם עצמי, אבל בתור אחת שלוקחת ג'לים בכיף כל חצי שעה – כל ג'ל היה פה משימה שעשיתי בכוח, מלווה בבחילה (ולא, לא הייתי מיובשת בוודאות), עד כדי כך שאפילו לא סיימתי את הג'לים שהייתי צריכה.

האנרגיה הייתה ירודה יותר, והחל מהאמצע הבנתי שאני מתחילה מאבק. ושזה הולך להיות מאתגר. הרגשתי בחילה, חולשה, ואפילו סחרחורת קלה. אני מכירה את עצמי, וסומכת על עצמי. יודעת מתי אני יכולה להמשיך ומתי זה לא בריא. זה לא היה המצב. אבל טוב ב-100 אחוז – לא הרגשתי.

הראש מנצח את הרגליים

הרבה פעמים אני נשאלת – מה עובר לי בראש כשאני מגיעה לנקודות האלה, איך אני ממשיכה. לא אשקר שאגיד לכם שאני אנושית (תיראו מופתעים), וגם לי היו מיליון נקודות שרציתי לעצור. כשמגיע מצב כזה האסטרטגיה שלי מתחלקת לכמה חלקים:

1. ריכוז – אני נושמת. מתרכזת בנשימות, מקטינה צעדים, מתרכזת בצעדים, מנסה לעזוב את השעון וחושבת על לעבור את הגל הזה. זה יכול להיות מקטע קשה בריצה, או פתאום חוסר אנרגיה עד שהג'ל נכנס לפעולה (כאמור לקחתי אותם בכוח ובאופן חלקי). קשה? נשימה עמוקה ומבט למעלה.

אביב שוסטר פולג במרתון ניו יורק | צילום: אבישי בדולח

2. מחשבות על אנשים שחשובים לי – על בן הזוג שלי שרואה אותי ועוקב מרחוק וגאה בי, לא משנה מה אני אעשה ובאיזה קצב, על הילדים והמשפחה והחברים שלי שמחכים לשמוע שסיימתי. ואני מרגישה טוב. על המתאמנים שלי והעוקבים שמעריכים אותי, ועוקבים מרחוק כי הם ראו את הדרך הקשה שעברתי באימונים. והרי ריצה אחת חשובה ככל שתהיה לא מעידה עליי כרצה. ועל ילדי שלוה – שעבורם רצנו את המרוץ הזה, והריצה הזו מוקדשת להם ולמי שלא איתנו עוד. אני גם רצה עם צמיד ושרשרת שמזכירים לי את האהובים שלי וזה נותן לי כוח.

3. מחשבות חיוביות – אני חזקה, אני מסוגלת. זה קשה. מאוד. כי בדיוק בנקודות האלה אני מרגישה חלשה ולא מסוגלת. אבל פה העבודה. לזכור את הדרך ואת המסע ומה אני באמת שווה. ריצה היא התפתחות אישית – וזה בדיוק המקום לעשות אותה. כשקשה ואת מטפסת קילומטר וחצי ולא רואה את הסוף.

4. חיוך – וניסיון לקבל שביב של עידוד מהקהל – והיה פה בשפע. כשקשה זו הזדמנות לספוג את זה במינונים שאני רוצה ולנטרל את הרעשים שאני לא רוצה – והיו הרבה, מבפנים ומבחוץ.

אביב שוסטר פולג במרתון ניו יורק | צילום: פרטי

כל אלו הן האסטרטגיות שלי והן המנטרות שאני משננת באימונים ובמרתון עצמו. לי ולמתאמנים שלי. מקווה שאולי בכך, אצליח לעזור גם לכם. עד הפעם הבאה…

הכותבת: אביב שוסטר פולג | מאמנת ריצה, בעלים ומנכ"ל של מועדון הריצה שוסטארס