מרוץ ה-Cocodona 250 באריזונה, שנפרש לאורך 250 מייל (כ-407 קילומטרים) וכולל טיפוס מצטבר של למעלה מ-11,500 מטר, הביא איתו הישגים ספורטיביים כבירים. כמו ניצחונה המדהים של רצת האולטרה רייצ'ל אנטרקין במרוץ הכללי, כשהביסה את כל המתחרים הגברים, שברה את שיא המסלול בשעתיים וחצי והעמידה אותו על 56:09 שעות. זוהי השראה צרופה ליכולת האנושית. בריצה ובכלל. אך לצד ההישגים הללו, נחשף גם הצד המורכב והמסוכן של הספורט הזה.
לכתבות נוספות בנושא:
- 152 שעות ברצף, 1,020 ק"מ: פיל גור מתח את גבולות היכולת בבקיארד
- ריסקו את השעון באלפים: בן דימן ובלנדין ל'הירונדל עשו היסטוריה ב-UTMB
- נלחם על הנפש, מנציח את הנופלים: המסע של ניתאי נחתומי מב"ש עד טוקיו
תמונה אחת מקו הסיום של המרוץ נחרטה בזיכרוני ולא הרפתה. בסרטון מתוך קו הסיום, נראה רץ במצב של קריסה פיזית ומנטלית טוטאלית. ראשו שמוט, מבטו כבוי ולא מפוקס, וכל צעד שלו נראה כמו מעידה שעומדת להסתיים על הקרקע.
הרץ סבל מתסמינים קלאסיים של אטקסיה (חוסר קואורדינציה מוטורית קשה), טשטוש ראייה וערפול קוגניטיבי עקב התייבשות וחסך שינה קיצוני. הוא התקשה לצעוד בקו ישר, צעדיו היו כבדים ונתקעים, והוא התקדם בעילפון חושים כמעט מוחלט לעבר השער. מסביבו לא נרשמה עצירה או התערבות רפואית מיידית. להיפך, נוצרה סביבו "מנהרת עידוד" רועשת של מחיאות כפיים וקריאות דחיפה. האופוריה של הקהל, שביקש לראות את הדרמה מגיעה לשיאה, הטביעה לחלוטין את אותות המצוקה הברורים של הגוף. נוצרה באוויר רוח גבית קולקטיבית שהעדיפה את תמונת הניצחון בקו הסיום על פני בדיקה רפואית אלמנטרית.
View this post on Instagram
הזיכרון מהשבילים של אריזונה: למה דווקא הקוקודונה?
הסיבה שעקבתי בדריכות אחרי הקוקודונה אינה מקרית. המרוץ הזה נגע בי בעצב חשוף בגלל הניסיון האישי שלי על השבילים האלה בדיוק. כשליוויתי (יחד עם יוסי יהלום) את אלי חיות במרוץ ה-Monster 300 באריזונה בשנת 2025. מרוץ החולק את אותו תוהו-ובוהו מדברי, קקטוסים, נופים זהים ועומסים פסיכולוגיים דומים. חוויתי מקרוב את הדינמיקה של הקצה הקיצוני.
שם, בשטח, הבנתי את האמת הפשוטה. רץ שנמצא חמישה ימים ברציפות על המסלול, עם שעות שינה בודדות, נמצא במצב קוגניטיבי שבו יכולת קבלת ההחלטות שלו שואפת לאפס. כשאדם נמצא בחסך שינה מתמשך, הגוף נכנס למצב הישרדותי והמוח מפסיק לעבד נתונים באופן צלול. הרץ כבר לא רואה את הסלע שנמצא מטר לפניו. הוא לא מזהה את תוואי השביל. והוא בטח לא מסוגל להעריך סכנת חיים ממשית. במצב כזה, הוא לא "בוחר" להמשיך מתוך שיקול דעת – הוא פועל מתוך דחף אוטומטי ואדרנלין.
אלי חיות וחנן באריזונה | צילום: פרטי
תפקידו של צוות הליווי: להציב מראה ולאפשר לרץ לחזור בשלום
חלק מרכזי מהאימון וההכנה בין רץ לצוות הליווי שלו הוא הגדרת מטרות מוקדמת. כן, הגענו כדי לנצח ולסיים את המרוץ. אבל לא בכל מחיר. המטרה הראשונה, הגבוהה והחשובה ביותר, לפני כל מדליה או תמונה לקו הסיום, היא לחזור הביתה בשלום.
התפקיד של צוות הליווי הוא לא להיות מריעי עידוד עיוורים. התפקיד של הצוות הוא להוות מראה צלולה ונקודת מבט חיצונית ושקולה כשדעתו של הרץ משובשת. ברגעי משבר, הצוות צריך להגיד את האמת הפיזיולוגית שהרץ כבר לא מסוגל לראות. מערכת היחסים הזו מבוססת על אמון עמוק, ובסופו של דבר כל רץ מחליט כמה הוא בוחר לסמוך על הליווי שלו. בסוף זה המרוץ של הרץ, והוא זה שקובע איזה סיכונים לקחת. אך חובתנו כסביבה היא לא להוות "רוח גבית" למעשים שיכולים לסכן חיים.
הדגיטל בעולם הריצה – מעקב GPS, רחפנים והלחץ הפסיכולוגי של הלייב
אם לפני עשור רץ אולטרה היה מסיים מרוץ, מעבד את החוויה ורק במקרה הטוב כעבור כמה ימים מעלה פוסט סיכום, היום המציאות שונה לחלוטין. במרוצי ענק כמו ה-UTMB סביב המון בלאן, המרוץ משודר בלייב ברמה טלוויזיונית. כולל רחפנים שעוקבים אחרי הרצים ומעבירים תמונות בזמן אמת לכל העולם.
היום הכל גלוי. כולם מצלמים את כולם, כולם עוקבים אחרי כולם ב-GPS, ולעיתים נפתחות קבוצות וואטסאפ של מאות אנשים שעוקבים אחרי רץ בודד לאורך כל היממות שלו בשטח. למעטפת הזו יש משקל פסיכולוגי כבד. כשהרחפן מעליך, ה-GPS מעדכן כל דקה, ומאות עיניים צופות בך בזמן אמת, הקושי המנטלי לפרוש הופך לכמעט בלתי נסבל. הרץ מרגיש שכל מחיר פיזי יחוויר לעומת התחושה של "לאכזב" את הקהל שמלווה אותו.
בן דימן מנצח ב-UTMB. רבבות עוקבים בלייב | צילום: Franck Oddoux, UTMB
כשזה נגמר בטרגדיה: התזכורת הכואבת
כשאנחנו מאבדים את הבלמים, המחיר עלול להיות סופי. התזכורת הכואבת הזו אינה תאורטית או שמורה למרוצים רחוקים מן העבר – היא התרחשה ממש על אותו מסלול מפרך של הקוקודונה, כאשר אחד המשתתפים קיפח את חייו עקב מקרה חירום רפואי וקריסת מערכות תוך כדי הריצה.
המקרה הטרגי הזה, לצד סיכונים מוכרים של מכות חום, תמס שריר (Rhabdomyolysis) וקריסת כליות במרוצי מדבר, תובע מאיתנו להכיר בכך שאיננו עשויים מברזל. לגוף האנושי יש נקודת שבר פיזיולוגית. וכשהיא נחצית, שום כוח רצון או עידוד מהקהל לא יכולים להציל את המערכות שקורסות.
ההיסטוריה של ספורט הסבולת רצופה בתזכורות כואבות לכך. החל מאירועי מכת חום קטלניים, ועד לאסון מרתון האולטרה בגאנסו (Gansu) שבסין, שבו 21 רצים איבדו את חייהם עקב קריסת מערכות ומזג אוויר קיצוני.
קמיל הרון: מ-DNF להישג היסטורי
קמיל הרון היא אחת מרצות האולטרה-מרתון הגדולות והמעוטרות בהיסטוריה. מחזיקת שיאי עולם בריצות ל-100 מייל, ועד לא מכבר גם ב-24 שעות ו-48 שעות. היא סמל לנחישות בלתי מתפשרת. אך אפילו רצת עילית ברמתה מבינה ששמירה על הבטיחות ושיקול דעת קודמים לכל מדליה.
כשפגשתי את קמיל בשנת 2022 בספרטתלון, נחשפתי מקרוב לרגע שבו גם הספורטאית הגדולה ביותר מבינה איפה עובר הגבול. במהלך הלילה הראשון של המרוץ, הרון חוותה תקרית מפחידה ולא נעימה עם רכב שנסע על מסלול המרוץ. היא אמנם לא נפגעה פיזית, אבל ההלם המנטלי והתחושה הברורה שהמסלול באותם רגעים אינו בטוח לריצה גרמו לה לקבל החלטה אמיצה ולא קלה – לעצור ולפרוש מהמרוץ.
בשנה העוקבת (ספטמבר 2023), כשהיא מאוששת, ממוקדת ומוכנה, היא חזרה למסלול ה-153 מייל (כ-246 ק"מ) של יוון ורשמה תצוגת תכלית היסטורית: היא סיימה בזמן של 22 שעות, 35 דקות ו-31 שניות. התוצאה הזו ריסקה את שיא המסלול לנשים ביותר משעתיים (השיא הקודם עמד על 24:48), והפכה אותה לאישה הראשונה בהיסטוריה שיורדת מ-24 שעות במרוץ הזה. הפנייה אחורה ב-2022 לא פגעה בקריירה שלה. היא בדיוק מה שאיפשר לה לחזור שנה לאחר מכן, בריאה ורעבה יותר, ולעשות היסטוריה.
לא רק באולטרה
הדוגמה שנתתי כאן היא אמנם מאחד ממרוצי האולטרה הקשים בעולם, אולם תמונות דומות אנו רואים גם במרוצים סטנדרטיים יותר. אפילו במרתון תל אביב האחרון, במקצה חצי המרתון, ראינו תמונות של רץ תשוש ששני רצים אחרים מסייעים לו לחצות בקושי את קו הסיום. אותו רץ קרס על הקו, ורק לאחר מכן קיבל סיוע רפואי. אלו שניות קריטיות, שעשויות אף לסכן את חייו.
לא רק באולטרה. מרתון תל אביב | צילום: ארז ארטנשטיין, SportPhotography
לנרמל את ה-DNF: האם זה קרב מול האגו?
אחד השינויים החשובים ביותר שקהילת הריצה חייבת לאמץ הוא שינוי התפיסה לגבי שלוש האותיות המאיימות – DNF (ר"ת של Did Not Finish). פרישה ממרוץ עקב סכנה בריאותית או בטיחותית היא לא כישלון, לא חולשה ולא פגיעה בכבוד.
להפך – קבלת ההחלטה לעצור בזמן היא מעשה אחראי, מכובד ומלא בגרות. יש עוצמה אדירה ואומץ לב אמיתי ביכולת להסתכל למסלול בעיניים, להכיר במגבלות הגוף והסיטואציה ברגע נתון, ולדעת לשים את הבריאות, המשפחה והעתיד מעל לכל אגו. עצירה בזמן אינה גורעת כהוא זה מהדרך, מההשראה ומהמאמץ האדיר שהושקע. היא פשוט מקדשת את החיים עצמם.
אנחנו רצים כדי להעצים את החיים, לשמור על החיוניות ולמלא את הנפש. בסופו של דבר, כשאנחנו עומדים שם על השביל בקצה היכולת האנושית, חייבים לשאול את עצמנו בכנות: את מי אנחנו באמת מנסים לנצח? את המרחק, או את האגו של עצמנו? והאם חציית קו הסיום בכל מחיר שווה את הסיכון שלא נחזור ממנה?
הכותב: חנן כהן | מאמן ריצה, מסיים מרוץ הספרטתלון ביוון (246 ק"מ) ומי שקבע פעמיים את שיא ישראל במרוץ ה-Backyard Ultra. מכיר ונושם את אתגרי הריצה. כשהוא לא על השבילים, חנן הוא עו"ד ורו"ח.
