מ ס ע ו ת ד נ י א ל – Analyst Polar Challenge

A VPN is an essential component of IT security, whether you’re just starting a business or are already up and running. Most business interactions and transactions happen online and VPN
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

מאת:ותמונות – דניאל קרן




מי אתה דניאל קרן





לכל אחד מאתנו יש חלום
ולא משנה אם אנחנו בני 18 או 80
אם אנחנו עשירים או עניים
לבנים או שחורים
לכל אחד מאתנו יש חלום

לפעמים החלום נראה רחוק
לפעמים הוא נראה לא בר השגה
לפעמים אנשים יגידו לנו שהחלום שלנו מסוכן, מיותר, ושבכלל
כדאי לנו לחלום על משהו אחר

אבל החלום שלנו הוא החלום שלנו
וכדרכו של חלום, הוא בוחר בנו ולא אנחנו בו
והוא מלווה אותנו כמו צל
וכשנראה שהצל נעלם נדע שגם אנחנו נעלמנו

ולכן נשמור על החלום שלנו
ובזהירות, בהתמדה, באומץ
תוך התחשבות באחרים ותוך תרומה מעצמנו לאחרים
ננסה להגשים אותו
ולפעמים נצליח
ולפעמים

הוא יחמוק לנו בין האצבעות… הקפואות

לקראת חצות הלילה הרעידות שלי מתגברות, והקור בתוך שק השינה נהיה בלתי נסבל. אני לא ישן, וכבר יותר משעתיים אני דוחה את ההחלטה הבלתי נמנעת. להישאר כך בתוך שק השינה פירושו סכנה ממשית. אני חייב להשתחל החוצה, לצאת מהאוהל, לגשת למזחלת ולהוציא מתוכה את מכנסי הפוך העבים ואת מעיל הפוך הגדול, ללבוש אותם ולחזור לתוך שק השינה בתקווה שאם הלילה לא יהיה נעים, אז לפחות שיהיה על גבול הנסבל.
אני כורה את אוזנÇי לנעשה מחוץ לאוהל, לרחשים שעלולים להתברר כדוב קוטב. רוח מכה ביריעות, אבל שום רחש חשוד אחר לא נשמע. אני מזדחל החוצה בקושי מתוך שק השינה הפנימי, שנמצא בתוך שק שינה שנמצא בתוך עוד שק שינה. לפני שאני יוצא מהאוהל אני לוקח איתי את את החפירה שהכנסנו לאוהל בערב כדי שנוכל להגן על עצמנו אם דוב קוטב יפתיע אותנו כשאנחנו ישנים. ליד דלת האוהל מונח הרובה שמלווה אותנו 24 שעות ביממה.



כבר שבוע שהמחוג נמצא בקצה הסקאלה

בחוץ, יפי הטבע מושלם. אלוהי. ירח עגול מאיר את רכסי הקרח הכחול העמוק המקיפים אותנו, ושלג לבן בוהק מקשט אותם כמין קצפת. מעלינו שמים זרועי כוכבים, ואוויר טהור וצלול שמעולם לא טומא בעשן ולא חולל בפיח. היופי מכה בי, ומיד אחריו הקור. אני מעיף מבט במד-החום שעל המזחלת שלי, ומצטמרר. כבר שבוע שהמחוג נמצא בקצה הסקאלה. הטמפרטורה היא חמישים מעלות צלזיוס מתחת לאפס, ובהתחשב ברוח, שבעים וחמש מעלות מתחת לאפס. קור מצמית. אין זמן להתמהמה, אין זמן להתפעל מהנוף, אין זמן לנוח.
אני ניגש למזחלת, מנער ממנה את השלג שהצטבר עליה ומוציא מתוכה את מכנסי הפוך ואת מעיל הפוך. בזריזות אני משתחל לתוך המכנסיים הגדולים והחמים ועוטה על עצמי את המעיל. הקור מתחיל לחלחל מבעד לשכבות הבגדים, אני מרגיש את האצבעות הולכות ומתקררות בתוך הכפפות במהירות מפחידה. הרוכסן נתקע. אני מכוון את אור פנס הראש ומנסה שוב לרכוס את המעיל. האצבעות מגיבות לאט. אני מנסה שוב, ולא מצליח. בתוך ראשי מתחילות להבהב נורות אזהרה. עוד שלושים שניות, מקסימום, לפני שהאצבעות יסבלו כוויות קור חמורות העלולות לגרום לקטיעתן. אני מתרכז, מקפיד ככל יכולת אצבעותÇי הקפואות לדייק בתנועה, נשמר שלא לאבד את עשתונותיי ולא לקרוע בכל כוחי את הרוכסן העקשן. השעון מתקתק לאחור, ואני, כמו חבלן המפרק פצצה, מתמודד עם הרוכסן התקוע. לאט, במדויק, בקור רוח.
בינגו. הרוכסן נסגר, ואני חש לאוהל ומתחפר בתוך שק השינה. כפות הידיים חסרות כל תחושה. במשך שעה ארוכה אני שוכב על גבי. כמו טובע הנאחז בקרש אני לופת את בקבוק המים שהיו חמים לפני שעות אחדות, בתקווה שחום הבקבוק יפיח חיים באצבעות הקפואות. אני שוכב מאובן, מהרהר ביופי של ים הקרח העוטף אותנו ובאכזריות המקום הזה. מקום חף מאנשים וחף מאלוהות. ככלות הכל, איך אלוהינו, הרגיל בחומו של מדבר סיני ובצינתה הנעימה של ירושלים, יסתגל לקור המקפיא עצמות שכאן?
השעות נוקפות, ואני שוכב נים לא נים, חנוט בסרקופג פוך וברזנט. מסביבי שממה ארקטית, לא חיה, לא צמחייה, לא בני אדם. דוב הקוטב הוא הריבון היחיד והמוחלט. פחות ממטר מתחתÇי האוקיינוס הארקטי רוחש חיים. מתחת לשכבת הקרח שאני שוכב עליה, לווייתנים חוצים באלגנטיות את מימי האוקיינוס, כלבי ים רודפים אחרי דגים וצוללות גרעיניות חורשות מזימות במעמקים. בבעתה אני מרגיש איך קור הלילה מחלחל לאטו מבעד לשכבות השריון העוטפות אותי.

ארוחת בוקר אחרונה
הצעידה לקוטב הצפוני היא האתגר האנושי הקשה ביותר. שום מסע אחר, בים או ביבשה, לפסגות ההרים או למרחבי האוקיינוסים, אינו משתווה לו בקושי הפיזי והנפשי. נקודה.
יעד המסע הוא הנקודה הצפונית ביותר על פני כדור הארץ, הקוטב הצפוני, הקצה העליון של ציר סיבובו של כדור הארץ, הנמצא באוקיינוס הארקטי המכוסה בשכבת קרח. נקודת המוצא שלנו היתה נקודת היבשה הצפונית ביותר של קנדה. משם, בצעידה רגלית על פני שכבת הקרח המכסה את האוקיינוס הארקטי, התחלנו במסע אל עבר היעד שנמצא במרחק 800 קילומטר מאתנו, רתומים למזחלות ובלי עזרת כלבים. עד לפני זמן לא רב המסע הזה נחשב בלתי אפשרי, ומאז רק קומץ אנשים עמד בו. האמת היא שיותר אנשים טסו לחלל מאשר צעדו באופן הזה לקוטב הצפוני.
אחרי שנה של הכנה אינטנסיבית שכללה ריצות מרתון, אימוני כושר אינסופיים, תהליך לימוד יסודי של כל ההיבטים הקשורים למסע ובכלל זה תזונה, ניווט, פיזיולוגיה של מאמץ, פיזיולוגיה בתנאי קור, היפותרמיה, ביגוד, לבוש, רפואה ועוד, הגעתי לצפון קנדה.
בעיר איקלואיט (Iqaluit) שבאי בפין נפגשתי עם מייק ועם מאטי, שותפÇי למסע. הוא מאירלנד, בעל רשימת הישגים מפוארת הכוללת טיפוס על האוורסט, מסע לקוטב הדרומי וחציית גרנלנד; היא האישה הכי מנוסה בעולם במסעות לחוג הקוטב. מאטי חיה באיקלואיט ומתפרנסת מהדרכת מסעות בחוג הארקטי ומטיולים לתיירים במזחלת רתומה לעשרים כלבי האסקי. מבין שלושתנו, היא בעלת הניסיון העשיר ביותר בחוג הקוטב והמורגלת ביותר בתנאי מזג אוויר קיצוני.
מזג אוויר נעים של שלושים מעלות מתחת לאפס קידם את פנינו. מסוף הנוסעים בשדה התעופה של איקלואיט בנוי מלוחות מתכת משוריינת בצבע צהוב עז ונראה כמקלט אטומי. את השבועיים הבאים נקדיש לבחינת כל פרט ולו הקטן ביותר בציוד שלנו, למחנה אימון שבמהלכו נבחן את הציוד ונתרגל את שגרת המסע וכן לקביעת נהלים לשעת חירום.
לוח הזמנים צפוף. חלון הזמן המאפשר את המסע הקשה ביותר בעולם הוא צר. הוא נפתח במועד שבו השמש מציצה מעל קו האופק בסוף פברואר ונסגר בסוף אפריל. לפני סוף פברואר החשכה אינה מאפשרת לטייסים לראות דבר, כל שכן לבחור מקום נחיתה מאולתר על גבי הקרח. אחרי אפריל ים הקרח מתחיל להפשיר, וההליכה על גבי קרח דק נעשית מסוכנת מדי. מלבד זה, התברר לנו כי הבסיס הרוסי שממנו היה צריך המסוק לאסוף אותנו בסיום המסע הקדים את המועד המתוכנן לפירוקו. איבדנו שלושה ימים, ונצטרך להשלימם בהליכה מהירה יותר ולוותר על ימי מנוחה. החלטנו להקדים את הטיסה ויצאנו לרזולוט (Resolute), נקודת יישוב מבודדת, משם נטוס במטוס פרטי לנקודת היציאה שלנו. ווין, מנהל התחנה המטראולוגית, נתן לנו תחזית עגומה למדי: "לא ראיתי תנאים כאלה מאז 1988", אמר בעודו בוחן את תמונת הלוויין. תנאי שטח קשים ביותר בשילוב עם גל קור העומד לשטוף את הים הארקטי היו חדשות רעות עבורנו. היה ברור לנו שככל שנקדים לצאת לדרך, כן ייטב, ושכל יום עיכוב עלול להיות קריטי.



שמש ארקטית מעל נקודת הישוב האחרונה

בשדה התעופה הקטן עמד בכוננות מטוס הפרופלור הדו-מנועי ובבטנו המזחלות שלנו, שהועמסו ונפרקו פעמים רבות עד שבעיניים עצומות ידעתי את מיקומו של כל פריט. תנאי מזג האוויר לא אפשרו לטוס, ואנחנו חיכינו בקוצר רוח להודעת הטייסים שאפשר להמריא. מדי ערב הלכנו לישון בציפייה דרוכה. עבר יום, עברו יומיים, וזמן יקר ביותר התבזבז. כעבור שלושה ימים, בשעה ארבע בבוקר, קיבלנו את ההודעה המיוחלת: "יוצאים לדרך". קמנו בחשכה מוחלטת, כל אחד מכונס בתוך עצמו. זו ההזדמנות האחרונה לשבת ליד שולחן ולאכול ארוחת בוקר רגילה. המתח נוראי. צעדנו אל המטוס וכעבור כמה דקות, בשלג כבד, המראנו לדרך.
בבטן המטוס היינו רק שלושתנו ושלוש המזחלות שלנו. בחוץ חושך, בפנים שקט, איש לא דיבר. הפנים צמודות לחלון והאור היחיד שנראה היה אורו של הפנס שהבהב על כנף המטוס. כעבור שעתיים עלה האור, ומתחתינו נגלתה שממה ארקטית. מיליוני קילומטרים מרובעים של קור נצחי, שדות שלג קרחים מצמחייה, מצבעוניות, מאנשים ומאנושיות. כעבור עוד שעת טיסה נחתנו ביורקה (Eureka), תחנה מטראולוגית שקומץ מדענים שוהה בה בבטן האדמה. הטייסים ירדו, פתחו חביות דלק והשקו את המטוס. עוד שעתיים טיסה היו לפנינו, והנופים התחלפו בנוף הררי שרגל אדם לא דרכה בו, עד שהתגלה לעינינו הקצה הצפוני של האי אלסמיר (Ellesmere), על גבול האוקיינוס הארקטי. מקום ששום בן תמותה אינו יכול לגור בו. מקום שתנאי הקור והשטח בו הכריעו את החזקים והמנוסים ביותר, מקום שאין בו חמלה. רכסי קרח ושלג, פסיפס קרח ומים. בעזרת מגלשי הסקי שלו נחת המטוס בקפיצות ובטלטלות עזות על גבי הקרח, וכעבור דקות אחדות עמדנו בגבינו אליו, רתומים למזחלות, שומעים את צליל הציביליזציה האחרון מטרטר ומתרחק.

להפשיר את משחת השיניים
בשש בבוקר השעון המעורר מצלצל כהרגלו וגואל אותי מהלילה המסויט. את בקבוק המים אני מוצא בתחתית שק השינה, קפוא לגוש קרח מוצק. ידיים נשלחות ממעמקי שק השינה אל הגזייה המתעוררת לחיים בלהבה כחולה ורועשת. אנחנו נשלפים מיד מתוך שקי השינה ומתחילים יום ארוך שבו משימה רודפת משימה, מטלה רודפת מטלה. ראשית – המסת שלג למים. אני נוטל גושי שלג ומניח אותם בתוך הסיר הגדול. ייקח להם חצי שעה לרתוח, אסור לבזבז זמן ואסור לבזבז את חום האש והבישול. הדלק יקר מציאות, הזמן קצר והמלאכה מרובה. אנחנו אורזים את שקי השינה, חובשים את כפות הרגליים הכואבות, מחממים את הנעליים, מניחים את משחת השיניים ליד האש, שתפשיר, ומתחילים לאכול. כמויות עצומות של גרנולה, קוואקר וחמאה מומסות אל תוך הקערה, עוגיות ושוקולדים ייתנו לנו את האנרגיה הדרושה לשעות הפעילות הראשונות. אני מרגיש את חום האוכל מתפשט בחלל הבטן. אני יודע שהתחושה הנעימה תחלוף במהירות, ומתענג עליה כל עוד היא נמשכת.
מיד אחרי האוכל, בשעה שבע ושלושים בדיוק, הדיווח הטלפוני באמצעות טלפון אירידיום לווייני אל חדר המצב בקנדה. הדיווח לאקוני ובעל נוסח קבוע ומדויק: היום, התאריך, נקודת הציון שלנו, מספר הקילומטרים שצעדנו ביום הקודם, מספר השעות שצעדנו ביום הקודם וכן הטמפרטורה ומהירות הרוח. בסיום – כמה מילים על מצב הרוח וההרגשה שלנו. אם לא נבצע את השיחה היומית בתוך 12 שעות מהמועד המתוכנן, יוזעק צוות חילוץ לאתר אותנו.



בסך הכל משקלה של המזחלת כמאה ק"ג

הדיווח מועבר, והספירה לאחור מתחילה. מרגע שכיבינו את הגזייה הטמפרטורה באוהל צנחה במהירות. חייבים להיות בתנועה ולצאת לדרך מוקדם ככל האפשר. התרמוסים ובקבוקי המים החמים צריכים להיות מלאים, האוהל מפורק ומקופל, המזחלות עמוסות, ואנחנו רתומים אליהם. כל אחד מאיתנו יודע את חלקו במטלות. לא מדברים ונעים במהירות כדי להפיח חום בגוף.
בשעה שמונה בבוקר אני רותם לכתפÇי ולמותנÇי את המזחלת שבתוכה הדלק, האוכל, הקייאק המתנפח, האוהל, הבגדים ושאר הציוד. בסך הכל משקלה כמאה קילוגרם. מייק מטפס על קרחון גבוה, צופה בדאגה במה שעומד לפנינו ובוחר נתיב במבוך של גושי הקרח הענקיים והרכסים החוסם את דרכנו. זרמי האוקיינוס ומשטר הרוחות הודפים לכיוון החוף את פלטות הקרח הענקיות, שמשקלן אלפי טונות, המכסות את ים הקרח. כשהפלטות האלה מגיעות לחוף והלחץ העצום אינו מרפה, הן מתחילות לקרוס לתוך עצמן. התוצאה היא עשרות קילומטרים של סלעי קרח ענקיים המתנשאים לכל עבר. בשעה וחצי הקרובות, במאמץ שאין דרך אלא להגדירו כקצה גבול היכולת, אני מרים, מושך, דוחף, גורר ומניף את המזחלת הכבדה. שרירÇי עומדים להתפקע מהמאמץ, השלד של גופי עומד לקרוס מהעומס. ואני מתקדם עקב בצד אגודל, מטר אחרי מטר, במסע צפונה.

נמלים בשדה חרוש
מאטי לידי. המזחלת שלה מסרבת להיענות לכוחה, והיא נאבקת להניעה בלי הצלחה. אני שומע אותה צועקת במאמץ לגייס את כל כוחה לקראת ההנפה של המזחלת, אבל ללא הועיל. אני נחלץ לעזרתה. פעם אחר פעם אנחנו מאחדים כוחות כדי להצליח ולהתקדם במבוך הבלתי אפשרי. לעתים שלושתנו צריכים להירתם למשימה, מייק ואני מושכים את המזחלת מלפנים ומאטי מנווטת אותה מאחור. מעבירים את המזחלת את הקטע הקשה למעבר וחוזרים למזחלת השנייה ואחר כך למזחלת השלישית. כך בעצם נעבור באותו המסלול חמש פעמים לפני שנוכל להתקדם הלאה. כמו נמלים החוצות שדה רגבים אנחנו עולים ויורדים. רגלי מאבדות אחיזה על פני הקרח החלקלק ואני נופל וקם, מועד ומתאושש, מחזיר לעצמי את שיווי המשקל, מטפס ונאחז בקושי בקרח הכחול, לפעמים על ארבע. מדי פעם המאמץ מכריע אותי ואני נעצר לשאוף אוויר צח של חמישים מעלות מתחת לאפס, והוא צורב את ריאותÇי בקור וגורם לי להשתעל.



כעבור חמש דקות (של מנוחה) חום הגוף שנצבר כתוצאה מהעבודה הקשה מתפוגג

כעבור שעה וחצי אנחנו נעצרים למנוחה, אם אפשר לקרוא לזה כך. מיד עם העצירה אנחנו עוטים מעיל פוך ענקי על גבי כל שכבות הלבוש ומתיישבים על המזחלת לאכול ולשתות. כל האוכל שלא היה צמוד לגוף קפא והתקשה כאבן. מהכיסים הפנימיים אני שולף חטיפי אנרגיה של Power Bar, אגוזים ושקדים, ושותה שוקו חם. כעבור חמש דקות חום הגוף שנצבר כתוצאה מהעבודה הקשה מתפוגג, והקור מתקיף ללא רחמים.
אנחנו חייבים להיות בתנועה כדי לייצר חום. אין זמן להתענג על השוקו החם או על העוגה. חייבים לאכול הרבה ומהר כדי להמשיך לנוע. כעבור שבע דקות אנחנו שוב בתנועה, הגוף צורך את הקלוריות שהערינו לתוכו כמו קטר רכבת הצורך פחם בעליות התלולות של הרי האלפים. ההפסקה הבאה תהיה בדיוק בעוד שעה וחצי. תוואי השטח אינו מאפשר למחשבות לשוטט. צריך למצוא את הנתיב, צריך להיות קשובים לגוף, צריך להיות מודעים למצפן, צריך לוודא שאין דובים בעקבותינו, צריך להיות מרוכזים כדי לא לשבור רגל, צריך וצריך וצריך, כל הזמן ובלי הרף.



תוואי השטח אינו מאפשר למחשבות לשוטט

בחצות היום השמש בשיאה, ובדיוק מאחורינו. גלגל אש אדום, מעט מעל קו האופק, שולח קרניים לא מחממות לכיווננו. הצל שלי מוטל לאורך מטרים רבים, מקדים אותי בטיפוס על הקרחונים, חוצה לפנÇי את הרכסים, נבלע בקרחונים הכחולים ומתארך עוד ועוד. הבל פי מתגבש לנטיפי קרח על הגבות, על הריסים, על זיפי הזקן ועל הפרווה של הכובע שלי. התנועה מפיחה בנו חום כל עוד אנחנו נעים, מתאמצים ונאבקים במכשולים שהטבע כמו הציב שם כדי למנוע מאנשים להגיע למקומות שהוא שומר לעצמו.
כבר ארבע אחר הצהריים, הגוף מתחיל להראות סימני חולשה. מאטי מתקדמת בקושי רב, בגב שפוף, וכפות רגלÇי חסרות תחושה. נותרה לנו שעה אחרונה לפני שנעצור לחניית הלילה. קרני שמש קלושות מאירות את דרכנו, וירח בהיר מציץ באופק. כאן, בקצה העולם, משתווה כוחם. בחודשי החורף השמש מליטה את פניה לחלוטין, ובחודשי האביב והסתיו היא תלויה על בלימה באופק, כעומדת לשקוע אבל אינה שוקעת. לעומתה הירח כמנהגו נוהג. זורח וגורע, קטן וגדל, מאיר באור עז את פני השלג הלבנים. לקראת חמש הרוח מתעוררת לחיים והטמפרטורה צונחת, פניה לשבעים מעלות מתחת לאפס. הקור לופת אותנו במצבטי ברזל, חורך את הריאות, מקפיא את הבל הפה, מאבן את הגוף. ואני, הצועד לקראת המשטח שעליו נקים את האוהל, מבין פתאום: הגהינום הוא מקום קר.

מייק יוצא מהמשחק
שגרת המסע נקטעת השכם בבוקר היום השביעי כשמייק זוחל החוצה מתוך גוש קרח שנקרא שק שינה. "There is no joy in it", הוא מכריז. האנדרסטייטמנט של השנה, אני אומר לעצמי. באופן ענייני ושקול מייק מנתח את מצבנו: גל הקור הנדיר הזה אינו מרפה מאחיזתו וגורם לנו לבזבז דלק יקר, כוחה של מאטי אוזל ולא יעמוד לה בהמשך המסע, הלילות בלי השינה מתישים את גופינו, וכוויות הקור באצבעות הידיים והרגליים עלולות להחמיר ולסכן את חיינו. מייק מציע לחזור על עקבותינו ולהגיע למקום שנחתנו בו. שם אנחנו יודעים בוודאות מלאה שאפשר לנחות, שם נוכל במידת הצורך לשרוד כמה ימים אם תתרחש סופה קשה או תחול החמרה בבריאותו של אחד מאיתנו. אני מקבל את הניתוח של מייק אבל עדיין רואה את הדברים אחרת. במקום להסתובב לאחור, אני מציע להתקדם. אני מקווה שבמהלך ההתקדמות מזג האוויר ישתפר מעט, ואולי תוואי השטח ישתנה ויקל על הצעידה. "בואו נתקדם כמה ימים ואז נבצע הערכה מחדש", אני מציע, ומאטי ומייק מסכימים. אנחנו יוצאים מהאוהל לעוד שלושה ימים של עבודת פרך בגהינום הקר ביותר בעולם. עקב בצד אגודל אנחנו ממשיכים לפלס דרך צפונה בתקווה שהמומנטום יפיח תקווה ושמזג האוויר ירפה מלפיתתו. הלילות בלי השינה, כוויות הקור באצבעות הידיים והרגליים והמאמץ הקשה נותנים בנו את אותותיהם. בערב אנחנו מקבלים בטלפון הלווייני תחזית מזג האוויר מעודכנת: לא צפוי שיפור במזג האוויר. נהפוך הוא, הים הפתוח יעלה את אחוזי הלחות באוויר, והקור היבש יתחלף בקור חודר עצמות. בלילה אני שוכב בעיניים עצומות, גלידי קרח מתגבשים על ריסי עינÇי, ואני שומע את שקשוק שק השינה הסמוך, שמייק רועד בתוכו.



גלידי קרח מתגבשים על ריסי עיני

לילות בלי שינה, קור עז ואצבעות קרות עלולות להפוך במהירות לכוויות קור חמורות עם נזק בלתי הפיך וסכנת קטיעה. בבוקר מייק מכריז: אני מחוץ למשחק. המשך המסע בתנאים האלה מסוכן מדי. זה אסון העומד לקרות. בלב כבד אני מסכים איתו. הימור על המשך המסע עלול לגבות מחיר יקר. בריאותנו, חיינו והאחריות המוטלת עלינו כהורים, כבנים, כבני זוג וכחברים מכריעים את הכף לטובת שיבה הביתה בבטחה.
לפני שאנחנו מכריעים סופית אני מבקש פסק זמן כדי להתייעץ טלפונית עם חברת ההשקעות אנליסט, נותנת החסות הראשית למסע. אני מתקשר למנכ"ל אנליסט נותן סקירה של מצבנו ומשתף אותו בשיקולים שהנחו אותנו בדיון שערכנו בין שלושתנו. לאחר מספר דקות של הקשבה מרוכזת וסדרת שאלות להן אני עונה בפירוט אני מקבל ממנכ"ל אנליסט תמיכה חד משמעית בהחלטת החילוץ הנובעת מדאגה כנה למצבנו.

אנחנו מתקשרים בטלפון האירידיום הלווייני לחדר המצב ברזולוט, מרחק 1,200 קילומטר מאיתנו, מדווחים על מצבנו ועל נקודת הציון שלנו ומזעיקים חילוץ. בטלפון אנחנו מקבלים גם את רשימת הדרישות למקום נחיתה ראוי: משטח של 300 מטר לפחות, שטוח במידת האפשר. מהמורות ובליטות אנחנו צריכים ליישר בעזרת את חפירה, וכיוון מסלול הנחיתה צריך להיות מול הרוח. אנחנו יוצאים לאתר משטח נחיתה מתאים, וכעבור חצי יום מאתרים כזה. במשך כמה שעות אנחנו מיישרים את השלג ומציינים את הגבולות שלו בעזרת שקי שינה, מזרונים ושאר עצמים כהים הבולטים לעין על רקע השלג הלבן.



במאמץ אחרון, בכוחות כלים ואוזלים צועדים לכיוון המטוס

עוברות 24 שעות מורטות עצבים שבהן מערבולת תחושות אופפת אותנו. אנחנו הופכים שוב ושוב בהחלטתנו, ובכל פעם מגיעים מחדש למסקנה שההחלטה, מצערת ככל שהייתה, היא מחויבת המציאות. תחושה קשה של אכזבה נמהלת בתחושת הקלה, עצב מתערבב במתח, עד שאנחנו שומעים את המטוס. הוא חג מעל למשטח הנחיתה שהכנו עבורו, אבל אינו נוחת. במכשיר הקשר הטייסים מוסרים כי המשטח אינו שטוח מספיק ושהם ימשיכו לתור אחרי שדה נחיתה חלופי. כעבור שעה ארוכה, לאחר נחיתה קשה וקופצנית, הם מתקשרים מהקרקע. הם מוסרים לנו את נקודת ציון ואנחנו, במאמץ אחרון, בכוחות כלים ואוזלים צועדים לכיוונה. תוך כדי ההליכה איברי גופי השונים אומרים את דברם: אצבעות ידיי ורגליי מאושרות עם ההחלטה שגאלה אותן מייסורים ומסכנת כליה, הלב מוחה בעצב, הגוף מציית לפקודות בלי למחות, והראש קולט ואינו מאמין. כעבור שלוש שעות אנחנו בתוך המטוס העושה את דרכו דרומה. שוב, בשקט, איש-איש באותו המושב שבו ישב בדרך לכאן, איש-איש מכונס בתוך עצמו. בחוץ קר, וגם בפנים.

פורסם בירחון מסע אחר, מאי 2006

www.DanielKeren.com



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"כשמישהו אומר לי שאני לא יכולה לעשות זאת, אני פשוט לא מקשיבה לו", פלורנס גריפית ג'וניור



הטוויטר שלנו

ערוץ הוידאו של שוונג