ההולך בשביל האפלצ'ים

לאחר חודשים של אימונים המסע של קרלוס גולדברג בשביל האפלצ’ים הסתיים. הוא הצליח לסיים את המסלול לאורך 3,600 ק"מ עם רצון עז לקביעת שיא. אך בסיום הוא גילה הרבה דברים חשובים יותר
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp


לאחר חודשים של אימונים המסע של קרלוס גולדברג בשביל האפלצ'ים הסתיים. הוא הצליח לסיים את המסלול לאורך 3,600 ק"מ עם רצון עז לקביעת שיא. אך בסיום הוא גילה הרבה דברים חשובים יותר

מאת:קרלוס גולדברג


חלפו כמה שבועות מאז עמדתי על נקודת הסיום בפסגת הר Katahdin ובכיתי כמו תינוק. אני יושב עכשיו מול המחשב בביתי, המשקיף אל נוף הגליל מחלון הסלון שלי. מאוד קשה לי עדיין לקלוט את גודל המשימה שזה עתה השלמתי. למרות שאני כבר כאן בארץ, מחשבותיי עדיין גבוה מעל גבי הרכסים המשקיפים על היערות האינסופיים. אוזניי כמו קשובות לקולות השונים ועיניי מחפשות אחר מקור המים המתאים, ממנו אוכל לשאוב מים קרים לרוות את צימאוני.



אני עדיין מחשב במוחי שוב ושוב את מנת האוכל היומית. האם זה יספיק עד האספקה הבאה? יותר מכל אני מתגעגע לתחושת הניצחון אותה חוויתי בסוף כל יום, כשאני סוף-סוף פורש את המחצלת וצולל לכמה שעות שינה. אז ידעתי שהאתגרים היומיים שניצבו מולי הושגו ואני הייתי למנצח, זכיתי! הרווחתי את שש שעות השינה שלי. הצלחתי להתמודד עם 3,600 ק"מ של השביל, ולאלץ אותו לתת לי לעבור דרכו ואפילו ליהנות מהמאמץ . גם אם זה היה כרוך במאמץ אינסופי אשר לקח ממני כל טיפת אנרגיה מגופי ומנשמתי, יום אחרי יום במשך 65 ימים מלאים. הייתי בלב שלם ממוקד במטרה זו. שום דבר לא הסיט את החשיבות בהשגת המטרה. לגמוע את מספר המיילים הגדול ביותר האפשרי בכל 24 שעות. צמא, רעב, עייפות וכאב היו תופעות לוואי, הם היו שוליות.
שביל האפלצ'ים, היה בשבילי כמפלצת ענקית המחכה לאילוף. הייתי כמו קאובוי ברודאו הרוכב על  שור.
 
אין ספק שגיליתי דרך רגליי וגופי את הקושי, ואכן  זה היה הרבה יותר קשה מכפי שציפיתי. הבנתי את זה כבר בהתחלה ב- בגאורגיה. למען האמת  כבר בטיפוס ההכנה מפארק אמיקלולה לנקודת ההתחלה בהר ספרינגר. ידעתי שאני משחק באש ואצטרך לשלוט באש בעצמי.

הכניסה ליער בגאורגיה הייתה מפחידה. והפחד ליווה אותי למשך כשבועיים. ואולם לאחר הפגישה הראשונה שלי עם דובים מופתעים, עשרות נחשים ואין סוף חרקים וקרציות שהמשיכו לטפס לאורך גופי כשאני ישן חשוף בחוץ ללא מחסה, הבנתי את חוסר התוחלת של הלחימה הטבע. הדרך היחידה להכיל אותו היא להפוך ולהיות חלק ממנו ,מהיער.

התמסרתי. נהניתי באופן מוחלט מהיערות, מהבדידות וההפתעות שציפו לי אחרי כל פיתול ופינה ביער, מחציית מעיינות ונחלים וההתמודדות עם הואדיות העמוקים, משינויי היער כשהצללים נעשים ארוכים. זה היה מרגש וגם לפעמים מפחיד. היה מלהיב להתעורר בערפל החשכה המוקדמת לפני זריחת השמש וליהנות מהעובדה שאני חלק מכל הטבע הפראי הזה, ושמהר מאוד השארתי את ההתנהגות המתורבתת הקודמת שלי והפכתי להיות רובינזון קרוזו מודרני.
הבנתי שכל אחד מאיתנו יכול להשתנות ולהסתגל לכל תרחיש בחייו, ושאולי בכל זאת אנו עדיין לא "רקובים" עד היסוד. זה היה מרתק להתעורר כל יום מבלי לדעת למה לצפות. אחרי שבוע בערך, הפסקתי לקרוא את תכנוני המסלול שלי. הייתי נרגש מעצם המחשבה על מה יביא יום ולכן כל יום היה מלא הפתעות.


כמה לילות הלכתי לישון צמא ורעב בגלל חוסר מים, כי לא קראתי את האזהרות בדבר אזורים יבשים, אבל זה רק הוסיף "תבלינים לסיר". אני אומר לכולם שזה לא היה מסע רגלי, אלא יותר מסע שטח, סוג של נהיגה. לא נהגתי ברכב אלא נהגתי בגופי, בדרך דומה כפי שאני נוהג בג'יפ שלי בטיולי שטח. ניסיתי לשמור על המנוע –  שהוא הלב שלי – ועל ריצה בקצב קבוע (144-150 פעימות לדקה) על ידי משחק עם ההילוכים: גבוה, נמוך, 4X4, שינוי באופי צעדיי, קטנים אך מהירים יותר בטיפוס קשה, עליות על קצה אצבעות ועליות על עקב, ושינויים אחרים. השתדלתי לא לעצור, אכלתי משהו תוך כדי ריצה ותנועה. למדתי בדרך הקשה שלפעמים זה יכול לקחת יותר משעה "להתאושש" ממנוחה קצרה.
הזמן עבר נורא מהר.

בדרך כלל הייתי הראשון שיצא אל השביל ושהתחיל את היום בסביבות 5 בבוקר. אני זוכר שהסתכלתי בשעון בסביבות אחת בצהריים, כדי לחשב עד כמה שהצלחתי עד אמצע היום, ואז שוב בסביבות שבע בערב כאשר הצללים התארכו והיה צריך להעריך מחדש אם יהיה לי מספיק מים כדי לשתות, לאכול ו-לעבור את הלילה. קודם לעבור לפחות 30 מייל וכמה שאפשר להתקרב ל- 40 מייל הרי זה משובח. כך מדי יום ביומו. מושגי הזמן והימים איבדו כל משמעות, לא שמתי לב אליהם יותר. רוב הזמן לא היה לי מושג על התאריך המדויק וגם לא היה אכפת לי. הדבר היחיד בעל חשיבות באותו זמן הייתה המנהרה "הירוקה" ביער והתחרות הסמויה אותה ניהלתי עם השביל.

הרגשתי שיכולתי להמשיך לנוע בלי סוף ולהחזיק מעמד לנצח. ידעתי באיזה שלב, שהסוף קרב וחששתי מהעובדה שאני חוזר לחיים "נורמליים". בתקופת ההסתגלות יש כאבים. בדיוק מה שאני חווה עכשיו, אבל זה היה ידוע לכל אורך הדרך. אני מנסה להיות סבלני ו- "להתנהג יפה" כלפי כל הסובבים אותי.

בסך הכול, האנשים אותם פגשתי בשביל היו טובים ונדיבים. שמחתי לראות את ההערכה שלהם על כך שהגעתי ממרחק של 7,000 קילומטרים מן הצד השני של העולם כדי לצעוד בשביל האפלצ'ים. זה היה כבוד הדדי. מעולם לא פגשתי כל כך הרבה אנשים המסורים לטבע ולהגנתו.  אם יכולתי לומר משהו לכל האמריקאים –  יש לכם ארץ נהדרת להפליא, שמרו וטפחו אותה. חבל לי קצת שלא עצרתי ליהנות ממקומות מרהיבים ונופים עוצרי נשימה לאורך השביל.



מצחיק שכאבים גופנים מתבטאים כעת שהכול נגמר. אני מרגיש כאבים שהיו איתי כנראה גם לאורך המסלול אך לא הרשיתי להם לצוץ אז. אך זה יעבור, אני יודע. אני מנסה להפוך את חיי למסע מעניין, ונפל בחלקי לחוות את אחת החוויות המעצימות והיפות אותם יכולתי לבקש, וזה יהיה איתי לעד.

אה, מה עם השיא אתם שואלים? נו ברור, זה היה קצת גדול מדי בשבילי. 65 יום במקום 60.5. הייתי קרוב וזה יירשם על כל פנים כאחד מהזמנים המהירים. לבטח אני הזקן הכי מהיר ו- הזר שעשה זאת הכי מהר.  אבל אני לא מאוכזב, כי נתתי את כל מה שהיה לי. לא נותר בי עוד מה לתת. אז אני מרוצה ואכן שמח, אבל גם כואב. יתר על כן – אני מקווה שהפכתי לאדם טוב יותר.
————————————————————————————————————————–


קרלוס הולך על שיא עולמי



מי צריך גבולות



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"כשמישהו אומר לי שאני לא יכולה לעשות זאת, אני פשוט לא מקשיבה לו", פלורנס גריפית ג'וניור



הטוויטר שלנו

ערוץ הוידאו של שוונג