"סאב 8? אתה קצת חי בסרט…"
זה מה שאמר לי ענר שרמן, המאמן שלי, כששיתפתי אותו באתגר הבא שלי.
ואולי הוא צודק – זה לא טריוויאלי, זה נשמע שאפתני, אולי אפילו שחצני.
אבל אני חי בשביל אתגרים, בשביל להגשים חלומות.
אחרי שלא הצלחתי להעפיל למשחקים האולימפיים, למרות שנים של השקעה אינסופית, נשארתי עם תחושת אכזבה. השנה חגגתי 30, ואני יכול להגיד בוודאות – אני פשוט אוהב להיות ספורטאי, אני אוהב את הענף ואני עדיין לא מוכן לשחרר – להפך, אני מוכן להמר על עצמי שוב.
לכתבות נוספות בנושא:
מרשים: שחר שגיב קבע את הזמן המהיר ביותר אי פעם לישראלי בחצי איש ברזל
טרגדיה בטריאתלון "הבריחה מאלקטרז": כבאי נותר משותק לאחר שמתחרה נפל על ראשו
שחר שגיב על השיא הישראלי בחצי איש ברזל: "היה מאוד קשה, במיוחד לקראת הסוף"
בטורים הקודמים כאן בשוונג סיפרתי על המעבר לארה"ב ועל סבב התחרויות למרחק חצי איש הברזל בהם התחריתי.
ועכשיו – הגיע הזמן לדבר על איש ברזל מלא.
וברירת המחדל שלי כספורטאי? להציב לעצמי אתגר
אחד כזה שאולי גורם לאנשים להרים גבה.
ככה נולד הרעיון לוולוג SUB 8
יחד עם אשתי אביטל, היצירתית מביננו, החלטנו לפתוח דלת למסע הזה ולתעד אותו. להכניס אתכם פנימה, לראות מקרוב מה באמת קורה בדרך לשבירת השיא הישראלי ולתוצאה החלומית – מתחת ל-8 שעות, את תחרות המטרה כיוונו ל-28.9, מסלול ועיירה שאני מכיר מחצי המרחק – צ'טנוגה (Chattanooga) במדינת טנסי.
המסלול שם מאופיין ברכיבה יחסית מהירה , תנאי החום מעט קיצוניים, אך בלו"ז שהיה לנו ובחישוב סיכונים החלטנו שזו התחרות שבה הקסם יקרה.
אנסה לקחת אתכם איתי אל כל האמת שמאחורי הספורט: הפיזיולוגיה, התזונה, המאבקים, הרגעים הקשים – וגם הרגעים הקטנים שעושים את זה שווה, נכניס את האותנטיות שהספורט הזה מביא וחיבור המשפחה והתמיכה שבלעדיה זה לא מתאפשר.
צעד ראשון באיגלמן
כחלק מההכנות התחרתי ביום ראשון האחרון בחצי איש הברזל במסגרת ה-Pro Series באיגלמן, מרילנד, אל התחרות הזו הצטרף אליי שחר שגיב, הטריאתלט הבכיר של ישראל, שלראשונה השתתף במרחק חצי איש הברזל במסגרת הסבב המקצועני.
רועי זוארץ ושחר שגיב באיגלמן | צילום: פרטי
אל התחרות הגעתי אחרי מחנה אימונים אינטנסיבי ב-Lake Placid, שם אני מתוכנן לעשות מלא ב-20 ביולי, כך שהתחרות היוותה המשכיות של העומס והמטרה הייתה להתחרות עם "משקולות" על הרגליים. הכוונה היא שאין טייפר והורדת העומס היא מינימלית ביותר.
אתן לכם זווית אישית על ניהול התחרות ועל החוויה מנקודת מבטי:
גמישות מנטלית
מאז ומתמיד זהו מושג שמלווה אותי בתור ספורטאי הישגי. לראשונה בחיי בתור ספורטאי מקצוען נתקלתי בסיטואציה ש-15 דקות לפני הזינוק אני לא יודע אם אספיק להגיע אליו. רגע לפני הכניסה לחימום שחייה, בזמן ששמתי את החליפה, אני מרגיש קרע. מהר מאוד אני מבין שחליפת התחרות שלי לא שמישה יותר.
החליפה הקרועה | צילום: רועי זוארץ
עוד ברוב תמימותי אני שואל את הבקר אם יש סיכוי לדחות ב-5 דק את הזינוק כדי שאספיק לרוץ ל-Airbnb לקחת את החליפה ספייר שהבאתי (לכל מי שעוד מתלבט – תביאו!) תשובתו – תרוץ מהר או שתזנק עם הקבוצות גיל ללא תוצאה רשמית. בחיי שרצתי מהר (חבל שלא הפעלתי שעון), מגיע ישר ליריית התותח ושוחה איכשהו בסדר.
רכיבה
המטרה הייתה לשמור על דופק ממוצע של 155 גם במידה וזה פוגע במהירות הממוצעת, בסוף אנחנו מתכוננים למרחק המלא ורצינו לראות איך הגוף מגיב לתזונה בדופק כזה ואיך הרגליים מגיבות בריצה.
סה"כ הרגשתי די נוח ברכיבה, ללא פיקים רציניים.
נתונים יבשים:
זמן – 2:09 שעות
דופק ממוצע – 153
וואט ממוצע – 280
משקל – 71 ק"ג בבוקר התחרות
יורד לריצה ומרגיש מאוד מאוד טוב, קשה להגיד בקילומטר הראשון איך ייראה הקילומטר האחרון, אבל ידעתי שהוא יהיה יותר מהיר בוודאות!
וכך היה – מקילומטר לקילומטר שעבר, הרגשתי רק יותר טוב. שמרתי על קצב נוח ואחיד, ההנחיה מענר הייתה להיות שמרן בהקפה הראשונה והחל מהק"מ ה-17 אני רשאי להגביר מהירות על פי תחושה אישית. סיימתי את הריצה על קצב של 3:36 דקות לק"מ וזמן כללי בממוצע של 3:58 דקות לק"מ.
רועי זוארץ עם שחר שגיב וגל וויץ | צילום: פרטי
הזמן הכללי (3:58 שעות) פחות חשוב לי פה היום בהסתכלות הכללית, אלא יותר ההבנה שהתוכנית עובדת, המספרים שם ועכשיו צריכים לעבוד יותר קשה על מנת לעלות הספקים וקצב ריצה – וכמובן, להתארגן על חליפה חדשה…
התחרות הבאה – איירונמן Lake Placid. אעדכן בהמשך!
