אם הייתה תחרות להפרעות אכילה, כזאת שנאמר בה "מי שאוכלת הכי מעט ונראית הכי שדופה היא המנצחת", מה הייתה תגובת החברה לדעתכן?

כבר שנים שתחרויות חיטוב למיניהן קורות בעולם כדבר לגיטימי, כשזהו אות גאווה להיות מר או מרת ישראל/עולם. עד היום אני זוכרת את שמו של הישראלי שזכה 10 שנים ברצף בתואר מר עולם ואיך הייתה סביבו הילה חיובית של בריאות והצלחה. אני זוכרת כילדה, שמעולם לא נאמר לי, לא בשיח התרבותי ולא בסביבה הקרובה, שעבור הנראות הזו יש מחיר כבד, שבריאות לא מגולמת בהגעה למראה גופני אבנורמלי, ושהתחרויות הללו הן בעייתיות בלשון המעטה.

אולי הדברים הללו לא נאמרו לי כי עד היום אנחנו כחברה לא מבינות ומבינים שמדובר בבעיה, בהפרעות אכילה ובעידוד התנהגות רגשית וגופנית רעילה מול אוכל, ספורט, הגוף והחיים עצמם.

תראו, אינני פסיכיאטרית ואני לא רשאית לתת דיאגנוזה לפתולוגיות נפשיות עבור אף אחד או אחת, אבל אני כן זוכרת שכשעבדתי בחדר כושר ואחת מהצוות התחרתה במרת ישראל, היא הייתה מגיעה להרעבה פחממתית כל כך קשה שלקראת סיום התהליך היא לא הצליחה לנהוג או לישון מרוב צניחת סוכר ונוירוטיות. היא ליטרלי הייתה חייבת לעשן קנאביס כדי להצליח להרגיע את המערכת הסימפטטית שלה (זו שמגבירה ומגיבה לסטרס גופני ונפשי) ורק אז הצליחה לתפקד ולהעביר את היום באופן יחסי.

תחרויות חיטוב או קידום הפרעות אכילה?

יותר מכך, ביום התחרות עצמה מסתבר שישנו "טריק" מוכר שבו העור נהיה דק וצמוד לגוף על ידי התייבשות, כן כן, הרבה מהמתחרות והמתחרים פשוט לא שותים נוזלים יום-יומיים לפני התחרות כדי להגביר את הנראות הרצויה של שרירים וורידים בולטים.

דבר נוסף ומהותי להבין, אותה קולגה שעבדה איתי, הגיעה (כנדרש לתחרות שכזו), לאחוז שומן נמוך באופן קיצוני, אחוז שומן של גבר שרירי ורזה, אחוז שומן שבעקבותיו הפסיקה לה הווסת והגוף היה דרוך ובאי שקט.בעצם אחוז השומן שהיה לה, הוא ככל הנראה אותו אחוז שומן שניתן יהיה למדוד לאישה רזה מאוד שנמצאת בהרעבה קשה. אי לכך חשוב להבין שחזות גדולה ומנופחת שריר, אינה מעידה שהגוף לא נמצא במצוקה גדולה.

ואני שואלת – איך יכול להיות?

הכיצד יש תחרות ארצית ועולמית, לגיטימית ומנורמלת, שמודדת א.נשים לפי נראות קצה שמחייבת אותם להיות באורח חיים כפייתי וחולה, אורח חיים שפוגע מנטלית וגופנית במתחרים ובמתחרות, גם אם זה לא נראה כמו אנורקסיה וגם אם זה במסווה של בריאות כי יש להם הרבה שרירים והם עושים ועושות הרבה ספורט.

איך יכול להיות שתחרות כזאת מוכרת על ידי הוועד האולימפי הישראלי ומשרד התרבות והספורט? ומה ההבדל בין תחרות כזאת לבין תחרות אנורקסיה? כי פה עושים ספורט והמראה הוא לא שדוף אלא שרירי?

האם הפרעת אכילה נמדדת בנראות רזה בלבד? התשובה היא לא.
היא נמדדת בעיסוק כפייתי באכילה ומראה, בתפיסת דימוי עצמי מעוותת ובפגיעה גופנית, ואת כל אלו אני חושבת שיש בקרב מתחרות ומתחרים בתחרויות חיטוב כאלו ואחרות.

האם הגיע הזמן לעשות בדק בית בעולם הספורט ובנורמה התרבותית שרווחה עד כה ולהתקדם לחשיבה ביקורתית ומוסרית יותר?

אם אנחנו כחברה מקדמות ומקדמים תחרויות מראה שבחסותן מנורמל אורח חיים קיצוני וחולה, מה זה אומר עלינו ואיך זה משפיע על כולנו? זה אומר שאנחנו חברה חולה ומשפיע עלינו בהשרשת החולי התרבותי-ציבורי וזה מהדהד בנו כפרטים.

יש מקומות ותחומים שבהם ידנו קצרה מלהושיע, כמו רשתות חברתיות, סלבריטאיות על שמייצגות ומנרמלות חולות כאלו ואחרות, טרנדים ופרסומות של תאגידים פרטיים ועוד…

אבל יש מקומות שבהם העשייה היא ממש שלנו, כמו הוועד האולימפי ומשרד התרבות והספורט, מקומות שהם הקול הציבורי למה מקובל ומה לא, מה לגיטימי ומקבל במה והכרה ומה אסור היה שיקבל ומוטב השינוי מאוחר מלעולם לא.

אין לי שום דבר אישי כנגד האנשים שעוסקים בתחום כמקצוע, הן כמתחרים והן כמארגנים. אבל יש לי התנגדות לכך שתחרות מסוכנת שכזו תמשיך להיות מוכרת ונורמלית בשיח הציבורי.

רגע לפני שיש ביקורת על הנוער של ימינו ומשפיעניות רשת כאלו ואחרות, אולי כדאי שנעשה בדק בית במשרדים הגדולים שמקדמים הפרעות אכילה במסווה של בריאות והצלחה.