שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

יאיר בן עמי מציאות נושכת

מציאות נושכת: על היצע שוק ותרבות ספורט

כששוק תחרויות הריצה כה צפוף והמגוון כה גדול, המרוצים הוותיקים חייבים להמציא עצמם מחדש. הם צריכים להתחיל בניחוח של היסטוריה ומסורת

כששוק תחרויות הריצה כה צפוף והמגוון כה גדול, המרוצים הוותיקים חייבים להמציא עצמם מחדש. הם צריכים להתחיל בניחוח של היסטוריה ומסורת

מאת:יאיר בן עמי


מרוץ עין גדי 2011 הוציא את המארגנים בשן ועין. הרשת התמלאה בתגובות של רצים צמאים שלא מצאו מים, והעליהום לא היה רחוק מלינץ'. אלא שלא היו בו קלשונים או חרבות וגם לא רובים או פצצות – רק שוק חופשי של תגובות, חלקן מאוד צודקות ואחרות נגררות, כהרגלה של תרבות הרשת.

העובדות לא צריכות לעניין אף אחד, כולל מארגן תחרות שנעשה לו עוול נורא מכל סיבה שהיא. החברה החדשה היא תגובה מהירה. בחסות האנונימיות, אין שום צורך לקבל אחריות על כתיבה ועל יצירת תמונה ראשונית אחריה. גם אם יבוא המבול, יהיה קשה לשטוף את הרושם שנוצר.

חלפה עברה לה שנה ומרוץ עין גדי שוב סבל מהתרחשות, הפעם של איתני הטבע. תחזית לשיטפונות דחתה אותו בשבוע. המועד החדש מוצא את מרוץ עין גדי מתחרה בחצי מרתון שאמנם רק נולד, אך מתקיים סמוך לביתם של רוב צרכני המרוצים.


זינוק במרוץ מרוץ עין גדי 2011


תחשבו לרגע עד כמה מרוץ עין גדי וותיק. אוכל לעיד על נקודת המבט האישית כשהוא הוזנק בפעם הראשונה, אני חלמתי להיות בלי קובאם או לפחות אייאן פייס (לא פסלתי גם את החלומות על ג'ון בונהם, רק העדפתי לוותר על הקטע של הסוף). היו לי תלתלים בלונדינים שגלשו עד כתפיים, ספידו צמוד ומחמיא לגזרה, משקפי שמש שהיו לא פחות מחיקוי של משקפי ג'ון לנון ונרכשו בחנות לצד קלטות של להקת אוריה היפ ועליהן הכיתוב "אורי ההיפי". החברה שלי הייתה הבת של מארגן הטריאתלון הראשון בישראל, וזה (הטריאתלון) עניין אותי בערך כמצב גידולי החסה בשטחים הכבושים.

היום אני כבר לא זוכר איך לשלב סינקופה, הקרחת שלי מסנוורת גם בחושך, לבישת ספידו תייצר אין ספור בדיחות על חשבוני, המשקפיים עוזרים לי בעיקר לראות מה אני מפסיד, אני בקושי זוכר שירים של אוריה היפ, הטריאתלון הראשון שנערך בישראל לא החזיק מעמד ונעלם מהמפה, האיש היקר עדיין רץ, שוחה ורוכב אבל לאט הרבה יותר, לחברה יש כמה ילדים, שלי כבר באמצע התיכון (ולא, הם לא משותפים). בקיצור, עד כמה שזה מדהים, עברו למעלה משלושים שנים. על כמה דברים טובים הצלחנו לשמור באותם 30 שנים?


הקפת התבור תחרות הריצה הוותיקה בישראל חוגגת 60 השנה


ותק ומסורת מפוארת לא עוזרים יותר לאף אירוע. השוק החדש מתהדר בצפיפות שלא הייתה מביישת מעלית בעזריאלי בבוקר פתיחתה של חנות אופנה מרשת בינלאומית. כמעט בכל שבוע מתקיים חצי מרתון, ומדי סוף שבוע נערכות כמה תחרויות ריצה. בטריאתלון ואופניים השוק הרבה פחות פרוע, אבל זה בעיקר בגלל העלויות הארגוניות המטורפות.

כששוק תחרויות הריצה כה צפוף והמגוון כה גדול, המרוצים הוותיקים חייבים להמציא עצמם מחדש. תחרות מדהימה בפארק הירקון (וזה נכתב בלי שמץ של ציניות או זלזול – ההפך בדיוק) לא תוכל לעולם למכור למשתתפים את חווית הריצה בגליל, עמק הירדן או בקעת ים במלח, פאתי מדבר יהודה או עמק המעיינות בואכה עמק בית שאן, וכל שאר האזורים אשר מול מרחביהם אפשר בקלות להסתחרר, עד עונג, מריח ומרקם האוויר, ושמחשבה על ההיסטוריה שלהם יוצרת סחרחורות המספיקה לעוד כמה שבועות של התמודדות עם מרוץ העכברים והעבדים של מדינת תל אביב.

חוויה של מרוץ בעיר הגדולה יכולה להיות אדירה – ולכן אירועים כמו מרתון ירושלים, מרתון תל אביב, מרוץ הלילה של נייקי בתל אביב או הריצה על חמות ירושלים הם נהדרים – אבל צריכות לעבור עוד סוליות רבות על המדרכות והאספלט כדי שיהיה להם ניחוח היסטורי משכר, וזו, ההיסטוריה, היא חלק ארי מקסמו של כל אירוע. שכבות של זיכרונות לא ראוי שיתחרו בשכבות של יחסי ציבור ומעטפת, צבעונית ככל שתהיה, ואם כך הדבר – הוא מעיד על החברה, על תרבותה.


מרתון טבריה, הוא הראשון המתקיים בעולם בכל שנה,, המרתון במקום הנמוך בעולם ושורד כבר שלושה וחצי עשורים


לא במקרה שני מרוצים ותיקים למרחקים ארוכים נערכים משני צידיה של אותה רצועה מלאה בהיסטוריה ויופייה הייחודי של ארץ זבת. למרות שלפני 30 שנים, או יותר, לא היה צריך למכור אירועים (היו כל כך מעט כאלה), הם התקיימו במקומות בעלי ערך רומנטי של מרחבים, טבע, טיולים. לא במקרה מרתון תל אביב ומרתון ירושלים לא החזיקו מעמד, ולשמחתנו חודשו לאחר שנים.

מרתון טבריה, מרוץ עין גדי (בראשיתו למרחק 25 ק"מ), מרוץ סיני (בקרית טבעון), הקפת התבור (למרחק 11 נקודה משהו ק"מ הלא רשמיים אשר חוגג את שנתו ה- 60), חצי מרתון המעיינות הם שמורות הטבע. כל אחד מהמרוצים האלו הוא בעל מסורת של הישרדות לאורך שנים בהן נעלמו יותר מרוצים מאשר נוצרו. אז, לפני 25-30 שנים, כל קיבוץ ארגן תחרות ריצה פנימית או פתוחה, בכל עירייה ידעו שצריך אירוע תחרותי של ריצה, ולא הייתה מועצה שלא חרטה על דגלה את "מאלפים לאלופים", ומכאן את אירועי הספורט (ימי ספורט) והריצה כמובילי חווית ספורט שנתית. להוציא הרשימה שלמעלה, כמעט אף אחד מהאירועים האלו לא שרד.

האירועים לא שרדו מכמה סיבות. ברבים מהמקרים המחסור במשוגעים לדבר הרג את האירוע. אבל לעיתים העובדה המצערת שהם לא השכילו לייצר ערך מוסף למרוץ פשוט עשתה אותו פחות מושך.

אבוי יהיה לתרבות ספורט הפנאי של ישראל אם מרוצים אלו, הוותיקים בקצוות ארצנו, יסבלו או חס ושלום ייעלמו בגלל תחרות עם מרוצים חדשים שנולדים במרכז הארץ. את הצרכן, הרץ המגיע למרוצים, צריכה לעניין רק התמורה שהוא מקבל. האחריות להחצין את התמורה של המרוצים הללו היא על המארגנים. המארגנים יצטרכו למצוא דרכים שיגרו את הצרכן הייעודי להעדיף נסיעה של שעות על פני התייצבות למרוץ המתקיים חמש דקות מהבית, אפילו אם הוא נמשך פחות משעתיים בזכות מפלצות האספלט של מדינתנו, המתהדרת בצמיחת הדומם על פני החי והצומח.


חצי מרתון עמק המעיינות – האם ריצת ערים יכולה להתחרות בחווית נוף וההיסטוריה
(צילום: עופר ביידה)


האם זה אפשרי? האם מרוצים המתקיימים במקומות המוגדרים על ידי הפסימי כ"נידחים" ועל ידי האופטימי כ"רומנטיים" יוכלו לקיים אירועים שיגרו את הצרכן יותר מאלו שייערכו מתחת לביתו? שתי דוגמאות מעידות שכן. וגם אם הן לא עמדו עדיין במבחן הזמן, אפשר להביאן לטובת האופטימיות.

הדוגמא הראשונה היא טריאתלון ישרוטל ספורט קלאב הנערך באילת. זהו אירוע שבאמצע שנות ה-90 כבר היה בקו הידרדרות אל עבר ההיעלמות, עוד בטרם חגג עשור לקיומו. למרות הגידול המרשים בכמות המשתתפים, רק ישראלים הגיעו לאירוע והנופך הבינלאומי שאפף אותו נעלם לחלוטין באותן שנים. בתחילת המילניום הוא החל להתעורר, בעיקר בזכות הגידול המטורף של תרבות ספורט הפנאי. לאחר מכן, בזכות החיבור לסבבי גביע העולם, גביע אירופה ואליפויות בינלאומיות, שבו המתחרים ברמות הקיצון של הענף. בזכות האווירה באירוע, גודלו והחוויה שהוא מעניק למתחרה, גם העלויות הגבוהות (הגעה לאילת, שהיה בבית מלון ושאר המרכיבים) לא מרתיעות את הטריאתלטים מלחזור שנה אחר שנה.

גם בגזרת הריצות הארוכות יכולים המרוצים הוותיקים למתג את עצמם וליצור חוויה שתמשוך את הרצים להגיע מדי שנה. אירועי הברזל של תרבות ספורט הפנאי חייבים לכלול את אותם מרוצים וותיקים, כדי שהתרבות לא תהיה ריקה מתוכן של מסורת איכותית וחסרת שכבות מתבקשות של היסטוריה. הצרכן הישראלי, של תרבות ספורט הפנאי, מוכן לשלם כסף רב כדי לרשום V על תחרויות המרתון הגדולות בעולם כמו על תחרויות איש הברזל. מכאן אפשר להסיק כי אם הוא יקבל את התמורה הראויה הוא גם יגיע לטבריה, עין גדי, עמק המעיינות או לתבור.

במקום בו קיים ניחוח של היסטוריה ומסורת, אפשר ונדרש ליצור חוויה הולמת. כל אחד מהמקומות שהוזכרו מציע בילוי לא פחות מרשים מטוסקנה, פרובאנס, פאריז, מנהטן ולונדון. צריך רק לדעת איך למכור אותם לצרכן.

23.2.2012


יאיר בן עמי - מציאות נושכתיאיר בן עמי
עורך ראשי אתר Shvoong בעל הטור מציאות נושכת


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות