שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

מהירות האור – מהדורת הקיץ – פרולוג

מאת:אור




אני ממשיך לרוץ אחרי המרתון, שלוש פעמים בשבוע בין ארבעים דקות לשעתיים, אבל הצורך בהתחלה חדשה, באתגר, נשאר לא מסופק. אנשים סביבי מתייחסים למרתון כמעין שלב בחיים, כאילו נכנסתי לתקופת המרתונים ופותחים שיחות איתי ב"עכשיו כשאתה עושה מרתונים", ואני מרגיש צורך להתנצל ולהבהיר, שאינני "עושה מרתונים" אלא "מרתון" בודד וגם זה בלשון עבר. עם כל שיחת הבהרה אני הופך מוטרד יותר ויותר מהעתיד.

בתקופות מצוקה נפוצה תופעת ההתעוררות הדתית, בצר לי הפניתי גם אני תפילתי אל השמיים, אל המאורות שהאירו את דרכי בימי קדם, השכן והמאמן. להפתעתי גיליתי שבזמן שאני התאמנתי למרתון, השכן הפך מברנש בלתי מגולח, לברנש בלתי מגולח עסוק מאוד, השקעותיו ברפובליקות הבלטיות נשאו רווחים ואפשרו לו לשפר מאוד את איכות חייו, שיפור שמתבטא בכך שהוא ממעט לישון, רוב הזמן הוא אוכל בהליכה ובני משפחתו הקרובה מתבוננים בו בקימוט מצח שעה ארוכה בכל פעם שהם נפגשים ומנסים להיזכר מאיפה הם מכירים אותו.
אי לכך לא נותר לי אלה לשים מבטחי במאמן שילון. עליתי לרגל אל טירתו, אך גם הוא לא מיהר לפתור את הקשיים, אלא התעטף בעננת מסתורין וציווה עלי לשוב כעבור מספר ימים, אי אז יודיע על החלטתו. הבזק אור ואחריו עננת עשן לבן בישרו את היעלמותו.
הימים עוברים עלי בתחושת איום, האשמה על האכילה שבה ותוקפת אותי אחרי כל ארוחת ערב. אני נזכר בנבואתו של המאמן גווין שאחרי המרתון אני עלול להשמין בקלות, ומתכסה זיעה קצרה עם כל קוביית שוקולד שאני תוחב לפי, וחוזר חלילה.



ואז תמה תקופת ההמתנה. בתחושת דריכות אני עושה דרכי אל המאמן. שוב אותו הבזק אור וענן עשן לבן, והמאמן שילון מופיע. האווירה דרוכה, הוא מישיר מבט לתוך עיני, ואומר "שחייה, נראה לי שאתה צריך להתחיל לשחות, ובסוף צליחת הכינרת". באחת המתח מתפוגג, ציפיתי לאתגרי ריצה חדשים, אולי ריצה לאורך רכס ההימלייה, או ריצה חד כיוונית מתל אביב לביירות למען השלום, ופתאום "שחייה", שנשמעת לי כמו מילה בשפה זרה. שחייה זה כשעושים תנועות ברגליים ובידיים בתוך המים ואיכשהו מתקדמים, זה משהו של ילדים קטנים ודגים ולא של אנשים מבוגרים, איך אפשר להשוות את זה להוד הריצה למרחקים ארוכים.

ובסוף, ברגע השיא אגיע לכנרת, הכינרת בתפקיד השאנז אליזה, הקפיטריה בטבריה בתפקיד מגדל אייפל.
ניתן היה לסכם את התגובה הראשונית שלי בשלוש מילים "אכזבה, אכזבה, אכזבה". בשלב זה הבעת פני כנראה מעידה על קצר מסויים בהבנה, והמאמן ממהר להציג את האתגר כהזדמנות להתמודד עם המוסכמה הרווחת בציבור ששחייה זה משהו שאם לא למדת אותו כילד, לא תוכל ללמוד אותו כמבוגר. אנחנו נפרדים, הפעם בדלת ובלי הבזק של אור.

אני מתחיל לחשוב על שחייה. הדבר הראשון שעולה בזיכרוני זה ששחייה זה די בעירום, שהגוף חשוף כמעט כולו. גם אומרים שזה טוב לגב. ויש בגד ים ומשקפת, וזהו. אני נזכר שאני לא יודע כלום על שחייה. בערב אני מדבר עם חברי לריצה, ד"ר רון בעל הסרט. אני יודע שהוא שוחה, מעולם קודם לכן לא חשבתי להתעניין בפן זה של פעילותו, הערב דווקא כן. אני מציג לו את התכנית של המאמן והוא מצקצק בלשונו בספקנות של מומחה,"שחייה זה לא כמו ריצה, אי אפשר פשוט להתחיל לשחות בגיל מבוגר. אני לדוגמא התחלתי כבר ב…", ותוך כדי שהוא מדבר מישהו בי מתחיל להתעורר, אפילו יותר מאחד. הלא ספורטאי שרץ מרתון, מבין שאכן נמצא לו אתגר חדש, שהפעם זה לא יהיה מאמץ של סיבולת לגוף אלא יותר מכך מבחן של אינטליגנציה, הגוף יצטרך להראות שהוא יכול ללמוד. יחד איתו מקיץ גם הילד השמנמן שרשמו אותו לאינספור קורסי שחייה בבריכת האוניברסיטה, ומעולם לא הצליח ללמוד לשחות. הילד שהיה מתבייש להוריד את החולצה ליד הילדים האחרים בגלל שהיו לו ציצים, אבל רק המחשבה על הארטיק שאחרי היתה מחזיקה אותו במשך ארבעים וחמש דקות של פרפור נואש במים. הילד הזה פונה להוא שרץ את המרתון ומבקש את עזרתו.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:

speed_of_or@hotmail.co.il

, או למערכת שוונג באמצעות

עמוד צור קשר.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות