מאיפה להתחיל? טוב אולי מהסוף – המטרה כרגע לא הושגה. לא ירדתי את ה-8 שעות באיש ברזל מלא. שיתפתי כאן ובמקומות נוספים בשאיפות שלי, ולכן מן הראוי שאשתף גם כשלא עמדתי בהן. זינקתי לאיירונמן צ'טנוגה ביום ראשון האחרון, ולא הגעתי לקו הסיום.
האמנתי שאני בכושר וביכולות המתאימים, אני עדיין מאמין ככה. אבל לצערי ביום נתון לא הצלחתי לבוא לידי ביטוי. קשה לי עוד להצביע על הנקודה הספציפית שבגללה זה קרה, אבל הלחץ בהחלט קשור לסיפור הזה.
לחץ מלווה כל ספורטאי בתחרויות. הלכתי לישון בתחושה טובה אבל כל הלילה לא הצלחתי להירדם בגלל שלשולים והקאות בבוקר התחרות.
רועי זוארץ | צילום: צלמי שוונג
בשביל הכבוד למלווים, לשותפים ובשביל לדעת שניסיתי הכל – זינקתי לתחרות. האמת שלמרות ההרגשה הרעה –
השחייה כן הלכה לפי התכנית לתחרות, ויצאתי מהמים אחרי 40 דקות (עם עזרה קטנה של הזרם). אבל ברגע שעליתי לרכיבה וראיתי שאני פשוט לא מצליח להכניס כלום לפה, הבנתי שהיום זה לא יקרה.
הקפה של 60 ק"מ הספיקה לי כדי לקחת את ההחלטה… אני לא עוצר בתחרויות, זה לא בלקסיקון שלי. אבל מה שקרה הפעם, פשוט לא השאיר לי ברירה.
הסקת המסקנות תבוצע. הכושר עוד כאן אז אני עוד חושב מה הלאה. אני לא אדם שמוותר על החלומות שלו, או מרים ידיים מהר מידי. אני אדם של דרך, של מעשים ושל תוצאות. לכן מבחינתי זה לא סוף הסיפור. זו גם לא מכה קלה בכנף, זה להיות אנושי. זה להבין שיש ימים כאלה.
רועי זוארץ רוכב בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
שמח שזינקתי, שנתתי מה שהיה לגוף להציע ביום נתון, את הסיפור עם האתגר הזה אני עוד אסגור במוקדם או במאוחר.
תודה לכל המלווים, השותפים והמשפחה שתמיד שם.
תודה גם לכל מי שדאג לשאול ולהתעניין בימים שלפני ואחרי.
אני עוד אחזור חזק יותר.
