לכל הטורים בבלוג של דן אלתרמן לחצו כאן

פעם ראשונה שזה קורה לי, אחרי יותר מ-30 שנה בספורט, בחרתי להתאמן לשם ההנאה. זה נשמע פשוט, משפט כזה שקל ליישם. אבל עבורי זהו שינוי תודעתי עצום. במשך עשרות שנים הדהד לי בראש הקול הזה שאומר שאימון זה משהו ש"צריכים" לעשות. שהתקדמות נמדדת בתוצאה, בעצימות, במטרה ברורה ובסרגל מאמצים נוקשה.

אם יש משהו שהגדיר אותי לאורך כל השנים, הכישרון המובהק והחוזקה הכי גדולה שלי, זו היכולת לעבוד קשה. יותר מכולם, בלי לוותר.

והנה, פתאום, אין לי מטרה מוגדרת. אין תחרות שרשומה ביומן ואין יעד ספורטיבי שצריך לכבוש. ודווקא עכשיו, כשאני אמור לנוח, כשאין "סיבה" טובה לעבוד קשה ויש צורך אמיתי להוריד את הרגל מהגז, אני חש תחושה קשה. תחושה שגורמת לי להרגיש שאני מאבד אותי, את האני-העצמי שלי ואת הזהות שנבנתה לאורך חיים שלמים. האימונים והתחרויות היו דבר שהגדיר חלק גדול מהזהות שלי. ובמצב החדש הזה, צצות שאלות מהותיות.

דן אלתרמן יוצא מהמים בצ'אלנג' ישראמן. הצורך בעוגן | צילום: צלמי שוונג

"פחדתי להפסיק"

בתוך התהליך הזה, הייתי חייב להיות כן עם עצמי ולהודות שאיפשהו עמוק בפנים, אולי פשוט כל השנים, פחדתי להפסיק. הפחד הזה לא עוזב אותי גם היום, ברגעים שונים בשגרה שלנו, ימים שבהם בסוף סוף באמת מותר לשחרר ולנוח. עדיין, כל יום, משהו בי דוחק לקום בבוקר ולהתאמן. מעט, קצר יותר, אבל להתאמן.

לטורים האחרונים בבלוג של דן אלתרמן:

• כשהתחרות היא כבר לא המנוע
• הספורט כעוגן, לא כמפלט
• פרק חדש ב"דרך הלביא": המסע לטיפול פורץ הדרך במקסיקו

במקביל לחוויה הרגשית הזו, כבר תקופה ארוכה שאני פשוט סובל מכאבים. כאבים טורדניים שמופיעים במקומות שונים בגוף. פעם זה הגב, פעם זו הבטן, פעם גיד האכילס והקרסול. כל הזמן משהו אחר מציק ומאותת. מצאתי את עצמי בסוג של תחרות פנימית מורכבת: מה קשה לי יותר, לא להתאמן, או הכאב?

אם בעבר האימון תמיד ניצח בתחרות הזו, והצורך לעבוד קשה דרס כל איתות של הגוף, היום הגעתי לשלב שבו זה כבר קשה מדי. הכאב פשוט כואב.

החוויה הזו מייצרת תסכול עמוק. מצד אחד, צמצמתי את היקף האימונים שלי לשליש מהנפח בו הייתי מורגל ולאור זאת יש לי ציפייה שהגוף יחלים. מהצד השני, אני עדיין ממשיך לקום להתאמן כל יום. האימונים אמנם קצרים ומרוכזים, אבל חלקם עדיין אימונים איכותיים ועצימים מתוך הצורך שלי לעבוד. אני קרוע בין שני העולמות האלה.

דן אלתרמן בקו הסיום האחרון | צילום: טים נודלמן, שוונג

אבל הפעם, בשונה מכל 30 שנות קריירה שעברו, מול כל הבלבול והתסכול, אני מבין שזו כבר לא שאלה של ספורט, זו שאלה של תודעה.

כשאנחנו בונים את כל הדימוי העצמי שלנו על היכולת "להחזיק מעמד", "ללחוץ" ו"לעבוד קשה", העצירה מרגישה כמו נסיגה. אבל האמת היא שאם יש דבר חשוב ומהותי בדרך זה היכולת להסכים להקשיב לגוף ולכאב. להבין שזו לא חולשה. וגם לא אובדן של הזהות. להקשיב לגוף, לשם שינוי, פירושו להבין שאי אפשר לנצח כל דבר דרך מאמץ ועבודה סיזיפית. לפעמים, העבודה הכי קשה, העבודה האמיצה והנכונה ביותר שאנחנו יכולים לעשות למען עצמנו, היא פשוט לדעת להרפות.