יום חופש. בלי ייסורי מצפון (כמעט).
כספורטאי מקצוען, אני זוכר שרן ואני תמיד חיכינו ליום מנוחה. ספרנו אחורה את האימונים, את השעות ואת הדקות. התאמנו מעל 30 שעות שבועיות נטו בשבוע, כל כך ציפינו ליום הזה שנוכל פשוט לנוח.
כבר קרוב ל-15 שנה מאז שפרשתי מהתחום המקצועני, אני כבר לא מתפרנס מהספורט, אני קודם כל איש משפחה, איש עסקים ובמקביל מנסה להתאמן הכי טוב שאני יכול. אומנם כבר לא מקצוען במהות, אבל מנסה להיות מקצוען ברוח (לא תמיד מצליח, אבל זה כבר מקום לבלוג אחר).
ככזה, הספורט, לצערי, יורד בסולם החשיבות. כמעט כל אימון הופך להיות מאבק. לפני המאבק הפיזי, לפני התחרות מול המתחרים ומול הגוף שלי, יש את המאבק הלוגיסטי, היכולת להכניס את כל האימונים למסגרת הזמן הכלכך צפופה של מסגרת החיים. אני בוחר להילחם על כל אימון ולמרות אינטנסיביות החיים, לא לשחרר שום דקה.
דן אלתרמן בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
כל אימון הוא ניצחון קטן על העייפות, על העומס, על הרצון להישאר עוד רגע במיטה.
על המציאות של משפחה, ילדים, עבודה ומחויבויות.
בדיוק מהסיבה הזאת, אני "מפחד" לקחת יום חופש. שלא יהיה פתח. שלא אראה כמה זה טוב ואחליט לוותר 😊
כי בתכלס, הכי קל זה לקחת יום חופש.
אבל מי שחי את זה באמת, יודע שהכי קשה זה דווקא לא להתאמן.
המשמעת העצמית, ההרגל, הקול הפנימי שאומר: “אם אני לא אתאמן היום אני אאבד משהו”…, הנתונים ב-TP ירדו…
הוא חזק. ולפעמים חזק מדי.
ומצד שני, גם לדעת לעצור זו מיומנות בפני עצמה. כזו שצריך לתרגל.
דן ויהל אלתרמן בחופשה | צילום: פרטי
להקשיב לגוף, לראש, לנפש.
לחכות ליום הזה, אחת לתקופה, שבו אני מאפשר לעצמי פשוט… לנוח.
לא רק פיזית, אלא גם מהמרוץ הפנימי.
ובשבת האחרונה זה קרה.
לקחתי יום חופש.
באמת חופש.
נסענו לסופ״ש בעוטף עזה. יהל, הילדים ואני.
בלי טריינרים, בלי שעון, בלי “רק שעה קלה של ריצה”.
בחרתי להשתיק את ייסורי המצפון, ופשוט להיות נוכח.
לנשום, לצחוק, לדבר, לישון עד מאוחר, לשתות קפה בלי למהר לשום מקום.
ושוב הבנתי .
ששום דבר לא קורה אם נחים יום אחד.
הכושר לא נעלם, היכולת לא מתאדה, העולם ממשיך בדיוק באותו קצב.
ולצד זה, הנשימה נרגעת, הראש מתנקה, הלב מתמלא מחדש.
החופשה של משפחת אלתרמן | צילום: פרטי
יום חופש אחד לא שובר את הרצף.
הוא רק מזכיר לי למה אני עושה את זה.
כדי לחיות. כדי לשמוח. כדי לחזור מחר חזק, חד ושלם יותר.
בלי ייסורי מצפון.
טוב, כמעט. 😉
