אי שם בצפון איטליה, בעמק מנומנם ולא ממש מיוחד, שוכן לו כפר שכמעט אף ישראלי לא שמע עליו. פאסטורו.
גרים בו בקושי אלפיים איש, ורובם זקנים. בבית המרקחת יש הרבה יותר חיתולים למבוגרים מאשר לילדים. הכפר הצנוע הזה מארגן את אחד המירוצים היפים והטכניים בסבב הסקייראנינג, שמכיל רק מרוצים יפים מאוד וטכניים מאוד.
Grigne skymarathon. על שם ההר שמעל הכפר.

לכתבות נוספות בנושא:
"ריצת שטח היא מצב מנטלי": יניב שושן במניפסט מההרים והשבילים.
"יום שישי של מרתון, יום שבת של מציאות אחרת".
קיליאן ז'ורנה חוזר ל-UTMB: בדרך לתואר חמישי היסטורי?

אבל מה שמדהים באמת זו האווירה. עזבו את זה שהכפר כולו, נוער וקשישים, מגיע לזינוק ונרתם להתנדב בתחנות על המסלול, טקס הסיום הוא פשוט מסיבת הרים נפלאה. כולם מצלצלים בפעמונים כשקוראים בשמות הרצים. המנצחים מקבלים גלגלי גבינה ענקיים ויין מקומי, וכמובן פעמונים כל כך גדולים, שהרצות הקלילות מתקשות להניף ולצלצל בהם.
הייתי פעור עיניים מול המחזה הזה, וזה שהאנשים ממש חגגו את הפודיום ונשארו אחריו למסיבה של הודיה למתנדבים, להזדמנות לרוץ ולהר על שנתן לכולם לרדת.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Grigne Skymarathon – Zacup (@grigneskymarathon_zacup)

שם נבט בי הרצון לעשות משהו כזה בארץ. אירוע שבו החוויה הספורטיבית היא תירוץ ליצירה של קהילה של אנשים אוהבי טבע פראי. קצת פראיים ומוזרים בעצמם, שרוצים לבחון את עצמם על המדרון ולשמוח ביחד אחרי.

חזרה למציאות

Fast Forward ארבע וחצי שנים קדימה. אני מתקשה לצאת מהמיטה בבוקר. זו האמת. אני במוד מלא של "תעזבו אותי באמאשלכם". שנתיים ומשהו של שירות מילואים הסתיימו לפני שבוע. כל טיפת יוזמה, כל גרגר רצון לקחת אחריות נוספת מעבר לזאת שירדה ממני, כל אוושה של יצירתיות, הכל יבש, שקע, נסחף ברוחות המלחמה. כנראה לנצח. זה המצב.

אבל, בין ערפילי התודעה, מבליחים חברים שמזכירים לי שפעם (או 100 פעמים) דיברנו בעיניים נוצצות על מרוץ סטייל סקייראנינג בכרמל האהוב שלנו. ואפילו שם יש לחלום הזה CarmelSky.

פותח סוגריים. מי שלא מכיר, סקייראנינג (skyrunning) הוא ענף בריצת הרים שמתמקד בריצה תלולה על הרים גבוהים. עד לפסגה וחזרה בדרך הכי ישירה ותלולה. כמה תלולה? יש קטעים שנעזרים בידיים. אלמנטים טכניים מתקבלים בשמחה, דרדרות, שלג, בולדרים. לעיתים נראה כמו פארקור בהרים (או שפארקור הוא סקייראנינג בעיר?). חפשו סרטונים, זהירות, זה ממכר. סגרתי.

סקייראנינג. זהירות, זה ממכר | צילום: יונתן שכטמן

עכשיו, בפרספקטיבה של שבועיים אני מבין שזה היה הרבה יותר מפרויקט. זו הייתה הכרזה על שינוי מצב. על מעבר מהישרדות נפשית וחיסכון באנרגיה מנטלית לתחילתו של מסע להחלמה ויוזמה. מעשיה פונקציונלית/צבאית בלבד לקידום של תרבות של ספורט וחזרה לטבע, לנפש.

אז למה בכרמל? אתם מבינים, בכרמל הצנוע, בקושי 500 מטר מעל העמק – אפילו לא חמישית מגובהו של הר Grigne, יש שבילים נפלאים שחבויים בתוך יער עד טבעי. תלולים, סלעיים, יש מצוקים ומפלים, קניונים אפלוליים, גם בצהרי היום באוגוסט. לרוץ בכרמל מרגיש לעיתים קרובות כמו אירופה. וכל זה במרחק של שעה מכפר סבא.

אז מקום יש. ומה בקשר לאופי המרוץ? אנחנו, רצי ההרים בישראל, חיים קצת בחוסר. עזבו את הפקקים, המיסים והמלחמות, בואו נדבר על מה שבאמת חשוב.

תמונת מצב הררית

מה קורה עם מרוצי הרים בארץ? פעם היו כאן מרוצים שהיו בעלי אופי הררי ממש, שנעו על שבילים צרים בין החרמון למנרה. מתפתלים ביערות הרי ירושלים וצוברים גובה מכובד. אפילו כמה ניסיונות אמיצים על המצוק והנחלים מעל ים המלח.

CarmelSky | צילום: ארז ארטנשטיין

ובשנים האחרונות, זה חסר לנו. רוב המרוצים כוללים קילומטרים ארוכים על שבילי 4X4. שמתאימים לדרישות גופי הביטחון וגם לרצי כביש בצעדיהם הראשונים בשטח. אלה ערכים חשובים ונדרשים. וגם הרצון הכלכלי לאירועים גדולים ככל האפשר, להתאוששות מהקורונה ומהמלחמות, ברור ומתקבל בברכה.

אבל מה עם ההרפתקה? ההתרגשות שבאה עם השביל שדורש מיומנות בכל צעד? הירידות התלולות, המפחידות? העליות שורפות הריאות. תנו לנו חוויה ההררית הפראית!

יש לה דרישה, אני בטוח, לחוויה הזו. מעבר למרוץ החרמון הבודד, שמתמודד באומץ עם הגרביטציה והסלעים החשופים, רצי השטח בישראל רוצים קצת יותר מהמרוצים שלהם. יש פה שכבה של רצים מנוסים, וגם מתחילים עם שאיפות וכישרון שמוכנים לרמה הבאה. אנחנו רוצים מרוצי הרים תלולים וטכניים בנוסף על מרוצי השבילים המהירים.
רוצים מרוץ שהוא קצת מוגזם. קצת ילדותי ופרוע. למה יש כאלה בכל מדינות העולם וכאן לא?

אל תגידו שאין כאן הרים. כאן אני בא להגנת ארץ ישראל האהובה. לא רק הכרמל. גם קו המצוק של ים המלח – למשל סביבת עין גדי. הרי אילת. מכתש רמון, גדול, קטן. ובצפון, לדוגמא, אזור הר מירון, נחל עמוד, מנרה וסביבתה, נחל כזיב, גלבוע, תבור. יש מלא חומר לריצות שמתחילות למטה ומגיעות לשיא הגובה ובדרך עוברות בשבילים ישירים ותלולים.

CarmelSky. הכרמל יפהפה | צילום: ארז ארטנשטיין

המסע לכרמל

לפעמים אין ברירה. אתה לא יכול לשבת ולחכות שמישהו יעשה בשבילך ואתה תגיע כאורח בלבד. לפעמים כדי לשנות את המצב צריכה הקהילה לקום ולעשות שינוי. אז ישבנו, כמה חברים אוהבי כרמל, וחיברנו כמה שבילים אהובים במיוחד לשני מסלולי סקייראנינג:

• מסלול 15 ק"מ על 800 מ' טיפוס – ברמה טכנית בינונית – כזה שאפשר לרוץ בכיף, בלי להתיש את עצמך.
• מסלול 21 ק"מ על 1,200 מ' טיפוס – ברמה טכנית גבוהה למדי, למומחים, שצריך לטפס עם הידיים ולשלוט בטכניקת הירידות, וזמן הריצה שלו משמעותי ומאתגר גם את הסיבולת בנוסף לטכניקה.

ועוד נגיעה, רגע לפני שפרסמנו, החלטנו שאם זה כבר מרוץ שונה אז שיהיה שונה גם מעוד היבט חשוב

קטגוריות

הקטע בקטגוריות הוא לאפס את תנאי הפתיחה. או במילים אחרות, לאפשר לרצים איטיים שיש להם תירוץ טוב (הגיל, למשל) לקבל פרסים ולהרגיש כמנצחים.

CarmelSky | צילום: ארז ארטנשטיין

אבל מה זה גיל? זה סתם מספר. זה הכל בתעודת זהות. אנחנו בהכחשה. לא להפריע. די מהר הסכמנו שאנחנו מתעלמים מהגיל. מה שכן מפריע לך להיות מהיר זה מספר הילדים שלך. החמודים האלה שקמים באמצע הלילה בתחילת חייהם. וכמה שנים אח"כ גם חוזרים באמצע הלילה. ובכלל מפריעים לך להתאמן ולהתאושש באינספור דרכים יצירתיות. אה, כן, ומלחמות. זה ממש מפריע לקריירה ספורטיבית. נא להפסיק עם זה.

אז הקטגוריות שלנו הן:

• כללי (אנשים שאין להם תירוץ).
• 2 ילדים או יותר.
• 200 ימי שירות במלחמה ומעלה (המשתתף או בן זוגו).

אין קטגוריות גיל. וזהו. ככה החלטנו. המרוץ הוגבל ל-55 איש. כראוי לריצה אתגרית וניסיונית, מתוך תפיסה של "בואו נתחיל בקטן וחלומי, ונראה איך זה תופס".

ההכנסות כולן הוקדשו לסדנה לטיפול נפשי במילואימניקים. סדנת inheal של עמותת IMFA שאני בוגר שלה. חמישה ימים של טכניקות גוף ונפש שעזרו לי ולמילואימניקים רבים אחרים לטפס מתוך זפת המלחמה, חזרה החוצה לאנושות. אפשר לכתוב כתבת המלצה על הסדנה הזו, ובעצם כתבתי. אם זה בשבילכם, לכו על זה. ואם לאהוביכם, תקדמו ותעודדו אותם לגשת. מציל חיים, לא פחות.

בחזרה למתחם הכינוס

עם אור ראשון התכנסנו. חבורה נרגשת של רצים שיודעים שאנחנו מעורבים במשהו ראשוני, או לפחות נדיר. קפה מבושל ומאפים מ"קפה אלחנן" שבקיבוץ משמרות חיכו לנאספים. חיבוקים ועידכונים מהירים.

ההתכנסות ל-CarmelSky | צילום: ארז ארטנשטיין

ג'לים של ספונסר ו-SIS לכל רץ, תדריך אחרון לרצים (ברור שהיה גם תדריך מפורט בזום), תמונות אחרונות, ויוצאים לדרך לדינדונו של פעמון בקר איטלקי.

המסלול

אחרי כקילומטר של ריצה על שביל לבן, הרצים הגיעו לעלייה של ג'למה, 450 מטר של עליה רצופה במעבי יער טבעי וסבוך, שסיומה על דרך כבושה ומהירה ליד מגרש הכדורגל של עוספיא. זהו קטע השביל הרחב היחיד של המסלול.
פחות משני קילומטר של ריצה מהירה מביאים אותך לתחנת הריענון וההכוונה. שם עמדו דפנה וגל, מלאכי השביל, והכווינו את הרצים לשביל היערן (ירוק) שיורד לקיבוץ יגור.

השביל מתפתל על המדרון הצפוני של הכרמל, ולמרות שאינו תלול יש בו קטעים זרועי סלעים שמצריכים עירנות רבה. אה כן, ומכוניות מעוכות. אלוהים יודע איך הגיעו לשם. זה קטע בכרמל, יש בנחלים, בין בולדרים ועצים עתיקים, מכוניות שנראה שנחתו שם בשנות השבעים כאילו מהשמיים. חובבי קונספירציות, צאו לכרמל.

ליד הקיבוץ פנו הרצים של מקצה ה-15 ימינה לשביל השעורה (אדום) – עלייה מתונה וארוכה, מלאת סלעים ופיתולים. שביל די סודי שלא הרבה מכירים. על המפה הוא נראה תמים למדי, אבל המציאות אחרת לגמרי, הפראות והגיוון שלו עושים אותו למעייף ומרהיב כאחד.

את הריצה מסיימים על אותה עלייה שבה מתחילים, אבל הפעם היא מתגלה כירידה טכנית ומהירה שמאפשרת ריצה זורמת עם הפתעות שדורשות מיומנות.

CarmelSky | צילום: ארז ארטנשטיין

הרצים של ה21 פנו שמאלה בקיבוץ יגור לחלק ההרפתקני של המירוץ. אשדות יגור הוא מקטע כאילו קצר של פחות משלושה קילומטר (אדום), אבל לרוב הרצים ייקח באזור השעה. זוהי ריצה בנחל מלא סלעים ובולדרים, כמעט ללא שביל. עטור מדרגות סלע ומצוקים אמיתיים.

אומנם כל הקירות מאובטחים בסולמות, ועדיין יש צורך בלא מעט אקרובטיקה כדי לנוע כאן בקצב סביר. ידע וכישרון בטיפוס עוזר מאוד. וזוהי הכנה נהדרת למירוצי Skyrunning אמיתיים. לאחר העפלה בנחל יגור ולופ קצר יפה ליד עוספיא מגיעים רצי המקצה הזה לירידה המיתולוגית של שביל הדרוזים (שחור).

30-20 אחוז שיפוע של שביל שיורד בצורה ישירה מדרך נוף כרמל לעמק. נפילה של כ-400 מטר. השביל הזה עושה כל מה שהוא יכול כדי לעקם לך את הקרסול אם תנסה לרוץ אותו במהירות. Chalenge Accepted! זהו מגרש משחקים מעולה לכל מי שרוצה לבחון את זריזותו ועמידותו בירידות טכניות ומהירות כאחד. מומלץ לבעלי לב חזק. בתחתיתו פונים ימינה לשביל השעורה ולקו הסיום.

CarmelSky | צילום: יונתן שכטמן

קו הסיום

כל אחת ואחד שהגיעו לסיום התקבלו בשאגות שמחה, צלצולי פעמונים וחיבוקים, כי ככה זה בהרים. את האירוע צילם צלם מקצועי שהצטרף אלינו בהתנדבות – ארז ארטנשטיין ורצים חדי עין יונתן שכטמן ושלומי דדון.

למשך כמה שעות היינו קהילה שמחה ומאוחדת של רצי הרים שיכורים משמחה. חבורה של אנשים שמאוחדים בתחביב, ויותר מזה, באהבה לספורט שלהם ובתמיכה הדדית בחבריהם שחולקים איתם את חיידק הסקייראנינג.

להבדיל ממרוצים אחרים, בהם המשתתפים נעלמים לעיסוקי יום שישי מיד אחרי סיום הריצה, כאן אנשים נשארו בנחת, התחממו בשמש החורפית, נהנו מהמוזיקה והחליפו סיפורי הרים ועדכונים. ממש כמו במירוצים באירופה.

נשארים בקו הסיום | צילום: ארז ארטנשטיין

טקס הפרסים כלל הענקת בקבוקי יין שנתרמו מבר היין של אלי – משוק תלפיות בחיפה, למובילות ולמובילים. והייתה הרגשה שאנשים לא ממש ממהרים לחזור הביתה מהבוקר היפה הזה.

ולי, לי היתה הרגשה של חלום שהתגשם. חלום שנבט בכפר איטלקי קטן וביישן. התמצק כאן בכרמל שלנו, והיה לנו לבועת שפיות בין מלחמות ומבצעים.

אפילוג

בשבועיים שחלפו אני מקבל פניות רבות. רצים שפספסו את המרוץ דורשים מועד ב'. אנשים שהיו במירוץ רוצים ליהנות מהחוויה שוב. ורץ אחד אפילו דרש ממני להפוך את זה למסורת – כל חודשיים! נראה שקהל הרצים אכן צמאים לאירועים כאלה.

אז המהדורה השנייה נקבעה, עוד באביב הזה לפני בוא הקיץ, רשמו לפניכם – 24.4 אי שם בכרמל. אם המצב יאפשר זאת עד אז. הלוואי שנצליח ליצור מסורת של תחרויות שהן לא רק הנאה מיוחדת לרצים, הכנה ייעודית למרוצי הרים וסקייראנינג בחו"ל, אלא גם השראה למארגני המרוצים הגדולים בארץ להפקת אירועים מגוונים יותר.

CarmelSky | צילום: יונתן שכטמן

ועוד משאלה (יעד?) – שנתרכז בה במירוצים הבאים היא משיכת רצים צעירים יותר, ואפילו נוער, שיהוו בסיס לדור העתיד של רצי ההרים הישראלים. נתראה על השבילים!