עבור קהילת אנשי הברזל וענפי הסבולת בישראל, השם אנטונינה רזניקוב הוא שם נרדף לעוצמה בלתי נתפסת, כוח רצון של ברזל ושליטה אבסולוטית במסלולים הקשים ביותר. שמונה פעמים היא עמדה על ראש הפודיום כאלופת הישראמן באילת ומחזיקה בשיא המסלול. הניצחון האחרון שלה בינואר האחרון ב"טויוטה לנד קרוזר צ'אלנג' ישראמן" נצרב כמעט כמיתולוגי. זאת כאשר חצתה את קו הסיום וניצחה את המרחק המלא למרות שסבלה משבר במפרק הירך.
לכתבות נוספות בנושא:
- טריאתלטית היסטורית: טיילור ניב אלופת העולם בחצי איש ברזל בפעם ה-4
- בושה: 4 טריאתלטים ישראלים סורבו להשתתף בגביע אירופה בצפון אירלנד
- היכל הברזל של צ'אלנג' ישראמן: מי עלו לפסגת המסיימים ההיסטורית?
אך כעת, לכבוד השנה החדשה וכאשר המהדורה הבאה של התחרות בסוף ינואר כבר באופק, רזניקוב בוחרת לפתוח את הלב בווידוי אישי, אמיץ וחשוף מאין כמותו. בפוסט שפרסמה ברשתות החברתיות, היא מגלה כי האתגר הפיזי של חצי שנת שיקום מהשבר היה רק החלק הקל. הקרב האמיתי – והמפחיד מכולם – היה הקרב על הנפש.
רזניקוב: "רציתי פשוט להיעלם, להתחבא ושאף אחד לא ימצא אותי"
"אחרי חצי שנה של שיקום משבר במפרק הירך, חזרתי להתאמן באופן קבוע – עם מטרה אחת: לחזור להיות ספורטאית, לחזור להתחרות", פותחת רזניקוב את דבריה. "אני כל כך אוהבת את הספורט הזה ואת האנשים שמתחרים בו בישראל. ובמיוחד את כל מי שמתחבר דרך צ'אלנג' ישראמן. בלי שום קשר שלא חסר לי ג'וקים בראש, אבל אלה הג'וקים שלי שאני מכירה כל חיי".
אולם כשהגוף החל להחלים והיא ניסתה לחזור לתוואי המוכר של כביש 12 – הכביש המדברי שמזוהה יותר מכל עם התחרות האילתית – הטראומה היכתה בעוצמה שלא ציפתה לה: "כשהעזתי לעלות על האופניים ולצאת לרכיבה בכביש 12, לא הצלחתי לרכוב אפילו 20 קילומטרים. התחילו התקפי חרדה, פחד ותחושת לחץ חזקה. הופיעו כאבים חזקים ובלתי נסבלים ברגליים ובמפרקים, העפעף התחיל לקפוץ, וכל מה שרציתי היה פשוט להיעלם, להתחבא איפשהו ושאף אחד לעולם לא ימצא אותי. זה היה מצב נורא. תחושה מוחלטת של חוסר אונים, בלבול וריקנות פנימית שקשה בכלל להסביר".
השבר המנטלי והאבחון: "הפגיעה הייתה עמוקה בהרבה"
עבור ספורטאית שרגילה לדחוף את קצה גבול היכולת האנושית, השיתוק הזה היה הלם מוחלט. "אפילו לא יכולתי לדמיין שהשבר יהיה רק חלק קטן מהפציעה שלי", היא משחזרת בכנות נוקבת. "בהמשך הבנתי שהפגיעה המנטלית הייתה הרבה יותר עמוקה. בריצה הכול היה בסדר, גם בים הרגשתי רגועה. אבל ברגע שעליתי על האופניים, שוב ושוב חזרתי לאותו מצב מפחיד. בסופו של דבר אובחנתי עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD)".
במשך כחודשיים נלחמה רזניקוב צעד אחר צעד במחסומים הפנימיים, בפלאשבקים ובחרדות. ואז, באימון האחרון, הגיע השחרור: "סוף סוף הצלחתי לרכוב לבד עד סיירים ובחזרה. עם ראש נקי, בלי פחד ובלי כאב. כמובן שהייתי עייפה מאוד, היה לי קשה בצורה בלתי רגילה בגלל העומס הפיזי. אבל זו כבר הייתה עייפות אחרת: עייפות בריאה, כזאת שאני מכירה כל כך טוב מהאימונים. העייפות שמגיעה אחרי שעשית משהו שהיה לך קשה, אבל הצלחת לעשות אותו בכל זאת".
אנטונינה רזניקוב בישראמן | צילום: צלמי שוונג
פחות חשוב הזמן, העיקר הבריאות הנפשית
בעוד הענף כולו תוהה האם מלכת הישראמן הבלתי מעורערת תתייצב על קו הזינוק בסוף ינואר הקרוב, נראה כי סדרי העדיפויות של רזניקוב עברו כיול מחדש. "אני כל כך מקווה שעכשיו, לאט-לאט, אני חוזרת להיות אותה אנטונינה החזקה מנטלית – ושוב אוכל להתאמן כמו שצריך, ליהנות מהספורט ולבסוף לחזור לקו הזינוק", היא כותבת.
באותה נשימה היא מדגישה: "אתם יודעים מה? היום כבר פחות חשוב לי עד כמה אני חזקה. פחות חשובים לי התחרות, הזמן או התוצאה. היום הדבר החשוב ביותר עבורי הוא שכולנו נוכל להגיע לקו הזינוק בריאים מנטלית, ליהנות ממה שאנחנו עושים, להילחם על המטרות שלנו ולחצות את קו הסיום עם חיוך ועם אושר בלב – בלי קשר לתוצאה".
את הפוסט מעורר ההשראה, שזכה לתהודה וחיבוק חם מכל קצוות קהילת הטריאתלון, חתמה האלופה במסר מדויק לשנה החדשה: "לפעמים קו הסיום החשוב ביותר הוא לא זה שהשעון מראה. לפעמים קו הסיום החשוב ביותר הוא הרגע שבו את חוזרת להיות מי שאת. שנה טובה ומתוקה לכולם, הרבה אושר, ובעיקר – בריאות נפשית!"
