לכל הטורים בבלוג של דן אלתרמן לחצו כאן.
הימים האחרונים במקסיקו שמו אותי במציאות אחרת. חום כבד, לחות, ג'ט-לג, סביבה זרה ואקלים שדורש מהגוף והראש להתכוונן מחדש. הכול מסביב זז בקצב אחר. אנחנו מסתגלים לשגרה החדשה שלו"ז הטיפולים של לביא מכתיב לנו (על הפרק החדש שלנו עם לביא והטיפול החדשני במקסיקו כתבתי בטור הקודם שלי בבלוג).
הדבר המעניין הוא שהפעם הזמן הוא לא ממש פקטור. יש לנו שעה קבועה מדי בוקר שאנו מגיעים לקליניקה וחלון זמן שמוקדש לזה. אך מעבר לזה, אני יכול למעשה לקום ולצאת להתאמן בכל שעה שבא לי במהלך היום. אין סטרס בשעות המוקדמות של הבוקר. ובכל זאת, יום אחרי יום, אני מוצא את עצמי בוחר לקום מוקדם. לפני שכולם מתעוררים, לפני שהחום נהיה כבד מדי, כשהעולם עוד שקט.
לטורים נוספים בבלוג של דן אלתרמן:
- פרק חדש ב"דרך הלביא": המסע לטיפול פורץ הדרך במקסיקו
- המטרה: אימוני נשמה
- יום חופש. בלי ייסורי מצפון (כמעט)
אני מסתכל על הבחירה הזו ומבין שזה כבר מזמן לא עניין של משמעת נוקשה, סרגל מאמצים או רדיפה אחרי תוכנית אימונים. זה פשוט הצורך בעוגן.
דן אלתרמן יוצא מהמים בצ'אלנג' ישראמן. הצורך בעוגן | צילום: צלמי שוונג
כשנוחתים במקום חדש, או כשהמציאות מסביב משתנה, השעה הזו בבוקר היא המקום היחיד שבו הכול נשאר מוכר. הצעד הראשון מחוץ לדלת, הנשימה הראשונה, המפגש של הרגל עם הקרקע, הם אלה שמזכירים לי שגם כשהסביבה משתנה לחלוטין, יש סנטר פנימי שנשאר יציב.
האימון של הבוקר הוא לא משימה שצריך "לעבור" או לסמן עליה וי. הוא השקט, האיזון, והתזכורת שלי לעצמי שהיום מתחיל מתוך בחירה ובלי קשר לנקודה שבה אני נמצא על המפה.
בסופו של דבר, בתוך כל השינויים שהחיים מביאים איתם, הספורט הוא לא רק תנועה של הגוף. הוא הדרך לשמור על הבית הפנימי, בכל מקום בעולם.
