ענף האופניים בישראל נפרד מאחת הדמויות המכוננות בתולדותיו. עקיבא רזניק, המאמן הלאומי המיתולוגי, הלך לעולמו בגיל 90 בקנדה. הרחק מהכבישים והעליות של נצרת עילית והגליל, שם הניח במידת מה את היסודות לענף כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.
לכתבות נוספות בנושא:
קהילת האופניים נפרדת משרון פירסט.
מרגש: שורד השבי אוהד בן עמי קיבל את מגן ההוקרה על שם גיא תימור ז"ל.
הישראלית שעשתה היסטוריה בקייפ אפיק: נעמה נוימן בפודקאסט של שוונג.
אבל כדי להבין את גודל ההשפעה שלו, צריך לחזור אחורה. לא רק לשנות ה-70 בישראל, אלא גם לברית המועצות. רזניק נולד באודסה למשפחה אמידה, אך ילדותו נקטעה באחת עם עליית המשטר הקומוניסטי. רכוש המשפחה הוחרם, אביו נשלח לסיביר, והוא עצמו מצא את עצמו נאבק על הישרדות באוזבקיסטן.
"אם אתה רעב, אז אין לך חלום", סיפר שנים לאחר מכן בראיון ליגאל יששכרוב ב-NEWS1. למרות זאת, הוא התקדם, למד באוניברסיטה לחינוך גופני בלבוב, שירת כקצין בצבא הסובייטי ואימן רוכבי אופניים במשך עשור. כבר אז התגבשה תפיסת העולם שלו – מקצוענות, משמעת ודיוק. בשנות ה-70 עלה לישראל. לא כמאמן מוזמן, אלא כעולה חדש שמחפש להתחיל מחדש.
"אני מאמן אופניים – זה המקצוע שלי"
עם הגעתו לארץ, רזניק לא חיכה להזדמנות. הוא יצר אותה. הוא בחר להתיישב בנצרת עילית מסיבה מקצועית לגמרי: "רציתי לגור היכן שיש עליות. אם אין עליות, אי אפשר לגדל רוכבים לרמה בינלאומית", סיפר באותו ראיון מלפני עשור.
View this post on Instagram
כמורה לחינוך גופני בעפולה, הוא החל לגייס ילדים לחוג האופניים שלו. אלא שזה לא היה ממש חוג פתוח שכל אחד יכול להירשם אליו. אלא כמעין אקדמיה סלקטיבית. עמוס גרי, אחד מחניכיו הבולטים שהפך עם השנים לאחד מבכירי הרוכבים בישראל, נזכר: "הוא היה בוחן כל ילד. לא כולם התקבלו. היו כאלה שאמר להם ישר – 'זה לא בשבילך'".
מי שכן עבר את הסינון – קיבל הזדמנות נדירה. "הוא הגיע אלינו הביתה, שכנע את ההורים להשקיע. דאג מה אנחנו אוכלים ואפילו בדק שאנחנו ישנים כמו שצריך", סיפר גרי. "למתחילים – היה נותן לרכוב על אופניים רוסיים שהביא איתו בדרך לא דרך מברית המועצות".
שיטות סובייטיות, תוצאות ישראליות
רזניק הביא איתו גישה שלא הייתה מוכרת כאן. אימונים קשים, מדידה מדויקת ומשמעת ברזל. הוא עבד עם הרוכבים בכבישי הצפון. דחף אותם לקצה – פיזית ומנטלית. "היה לו ביטוי", מספר גרי, "עד המוות". אין דבר כזה לוותר. אתה ממשיך עד שאתה לא יכול יותר".
האימונים הקשוחים השתלמו. תוך שנים ספורות, הרוכבים שלו שלטו בזירה המקומית. חלקם אף החלו לפרוץ גם לחו"ל. "כל אליפויות ישראל כמעט היו שלנו", אומר גרי. "פתאום הגענו לתחרויות בחו"ל והרגשנו שווים מול שווים".
המאמן הלאומי – והמאבק במערכת
ב-1973 מונה רזניק למאמן הלאומי, תפקיד בו כיהן כמעט שני עשורים, עד 1991. הוא הוביל נבחרות נוער לאליפויות יבשתיות ואליפויות עולם. קידם את הענף מבחינה הישגית ותרבותית. וגידל דור של רוכבים – כולל יהודה גרשוני, הרוכב הישראלי המקצוען הראשון.
עקיבא רזניק ועמוס גרי | צילום: פרטי
אבל לצד ההצלחה, הגיעו גם עימותים. בעיקר מול ראשי הענף בתקופה שלפני איגוד האופניים (מה שנקרא אז ועדת האופניים שליד ההתאחדות לספורט). "הוא לא היה בן אדם פשרן", מספר גרי. "אם אמר שצריך לנסוע לתחרות – אז נוסעים. אם אין כסף – אז לא תהיה נבחרת. אין פשרות".
הגישה הזו, יחד עם פוליטיקה פנימית בענף, הובילו בסופו של דבר לעזיבתו. הוא סיים את דרכו בנבחרת, ובהמשך עזב את ישראל בתחילת שנות ה-90 ועבר לקנדה.
מאמן של אנשים, לא רק של רוכבים
אולי יותר מכל, רזניק היה דמות טוטאלית. הוא לא רק אימן – הוא חינך, שלט ופיקח. "הוא היה עושה ביקורי פתע בלילה לבדוק שאנחנו ישנים", נזכר גרי. "אם מישהו היה יוצא לבלות – זה היה סיפור. ואם חלילה הוא היה מגלה שלמישהו יש חברה – היה עושה לו שיימינג מול כל הקבוצה".
זה נשמע קיצוני, אבל עבור רבים – זה עבד. "הוא לקח ילדים והפך אותם לספורטאים ברמה גבוהה בענף שלא היה קיים כמעט בארץ".
השנים האחרונות: בדידות וזיכרונות
לאחר שעזב לקנדה, רזניק התרחק מהאימון – בין היתר בגלל קשיי שפה וגיל. אך ליבו נשאר בענף. "הוא היה מתקשר ושואל מה קורה בארץ", מספר גרי. "מבחינתו הכל נשאר כמו פעם – פוליטיקה, חוסר מקצועיות. הוא לא האמין עד כמה דברים השתנו".
בשנים האחרונות חי לבדו, במצב בריאותי לא פשוט. למרות זאת, ב-2019 הצליחו חניכיו להחזיר אותו לביקור מרגש בישראל ואפילו הדפיסו חולצות מיוחדות לכבודו עם הכיתוב "Tour de Akiva". "עשינו מפגש עם עשרות רוכבים. זה היה רגע מאוד חזק".
עקיבא רזניק במפגש האחרון בישראל | צילום: באדיבות עמוס גרי
המורשת: שינוי תרבותי עמוק
קשה להפריז בהשפעה של רזניק על ענף האופניים בישראל. הוא לא רק גידל רוכבים – הוא שינה תפיסה. הוא הביא מקצוענות למקום שבו לא הייתה. יצר שיטות אימון מתקדמות, והראה שאפשר לחלום על רמה בינלאומית גם מכאן. או כמו שמסכם גרי: "הוא הביא תרבות אחרת לגמרי. גישה של ללכת עד הסוף. זה לא היה קיים לפניו".
עקיבא רזניק לא זכה להיות בישראל בזמן הפריחה הגדולה של האופניים בעידן המקצועני הנוכחי. אבל רבים מהיסודות נבנו הרבה לפני כן. על כבישים שקטים בגליל, עם מאמן אחד שלא הסכים להתפשר. מאמן שאמר לחניכיו דבר אחד פשוט: "עד המוות".
קהילת האופניים בישראל מרכינה ראש עם לכתו. יהי זכרו ברוך.
