דיכאון אחרי לידה בקרב נשים הוא נושא שלא מדובר מספיק מטעמים של בושה, חוסר ידע והבנה בנושא, או אולי בשל המחשבה שאין זה המקום מבחינת האמא הטרייה לדבר על עצמה בזמן שהיא צריכה לדאוג לתינוק חדש. אבל סופי וקסלר כהן, שיאנית ואלופת ישראל הטרייה למרחק 100 מייל בתחרות הספרטניון האחרונה עם זמן של 16 שעות ו-29 דקות, לא מתביישת במה שהיא עברה.
לכתבות נוספות בנושא:
אדירה: שיא ישראלי לסופי וקסלר כהן ב-100 מייל בספרטניון
עמית ביאז ותמר שי הם המנצחים הגדולים של מקצה 24 שעות בספרטניון
בעקבות איומים על חייה: רצה הורדה מהמסלול במרוץ אולטרה בבריטניה
היא מודה על כל רגע שמצאה את הריצה ומבהירה שצריך להסתכל בקפידה רבה יותר על האימהות החדשות. "הייתי בדיכאון במשך כמעט שנה אחרי הלידה הרביעית שלי", מגלה וקסלר כהן. "והספורט הוציא אותי מזה כמו שאף אחד אחר לא הצליח".
"זו הייתה שנה מאוד קשה", היא מוסיפה. "באותו הזמן בכלל לא ידעתי שאני בדיכאון, כי זה לא אובחן בשום מקום. הגעתי לטיפת חלב עם התינוקת, שאלו אותי שאלות טכניות ושלחו אותי הביתה. היום לדעתי התשאול אמור להיות מופנה הרבה יותר לאישה ולא לתינוק, כי רק בדיעבד הבנתי שאני בדיכאון. הספורט הציל אותי ואני לא מוותרת עליו. זה החיים".
סופי וקסלר כהן בספרטניון | צילום: תומר פדר, sportphotography
והיום, כשאת רצה, את נזכרת באותה סופי שהייתה בדיכאון?
"עברו המון שנים מאז. אני לא חושבת על זה ולא חוששת מזה".
"היה לי מאוד קשה בהתחלה"
סופי וקסלר כהן, 41, היא כבר שנים אחת מרצות האולטרה הטובות בישראל. בשנה שעברה הוכתרה כאלופת ישראל ב-24 שעות, והשנה רשמה הישג נהדר במקצה ל-100 מייל.
היא החלה את צעדיה הראשונים בעולם הריצה רק לפני כעשור, ולשכנע אותה לקום ולצאת לריצה לא היה קל מההתחלה, אבל "מזל שעשיתי את זה" כמו שהיא מעידה על עצמה. היא גם אחותו של חיים מלכי, אחד מרצי האולטרה הבכירים בארץ, שכבר פגש את פסלו של ליאונידס בספרטה במסגרת מרוץ הספרטתלון האיקוני.
סופי וקסלר כהן בספרטתלון | צילום: פרטי
"חיים אמר לי לבוא לרוץ איתו סיבוב אחד בסובב עמק של 33 ק"מ", נזכרת וקסלר כהן. "עניתי לו שאני לא רצה מטר והוא התעקש שאבוא ונתחיל. היה לי חשוב ללוות אותו אז התחלתי להתאמן ולרוץ. התאמצתי ועם המאמץ הגיעה האהבה לריצה".
אז מדובר בעצם בסיפור אהבה שהלך ונבנה לאורך השנים או באהבה ממבט ראשון?
"אהבתי את הריצה, פשוט היה לי מאוד קשה בהתחלה. אפשר לומר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון עם קושי, שהלך ואתגר אותי. התחלתי במרוץ לחמישה ק"מ, אחר כך עברתי למרחק של 10 ק"מ ואחרי שישה חודשים מהרגע שהתחלתי לרוץ סיימתי את המרתון הראשון שלי".
המסע לספרטה
סופי וקסלר כהן חיפשה כל הזמן את האתגר החדש. עד שבתום שלוש שנות ריצה הגיע שוב מצד אחיה חיים רעיון חדש: לרוץ למרחקי האולטרה מרתון. בינתיים, עד שהיא הגדילה מרחקים בריצה, וקסלר כהן סיימה את המקצה המלא של הישראמן ב-2018. בשלוש השנים האחרונות היא מנסה להגיע בעצמה לרגלו של ליאונידס אחרי שהייתה שם כבר פעמיים ולא הצליחה לסיים את המרוץ.
סופי וקסלר כהן בספרטתלון | צילום: פרטי
"בפעם הראשונה גיליתי שחליתי בקורונה רק בק"מ ה-160, כשהגוף אמר לי די", נזכרת וקסלר כהן. "בפעם השנייה הגעתי לק"מ ה-212 והגוף שלי קרס. אולי בגלל שהפסקתי לאכול בשלב מוקדם, ולא היו לי עוד כוחות. בפעם השלישית ניסיתי לעלות בהגרלה ואמרתי תודה שזה לא הצליח, ושעוד שנה של אימונים מצפה לי בלי לחץ מיותר".
אחרי שלא עלתה בהגרלה חיפשה סופי וקסלר כהן להשיג את הקריטריון בכוחות עצמה. בלי "טובות". מקצה ה-100 מייל עמד לנגד עיניה כהזדמנות. היא מתארת שבק"מ ה-40 הרגישה שהיא לא הולכת לעמוד ביעד שהציבה לעצמה כדי לסיים ב-16 שעות וחצי – זמן המהווה קריטריון אוטומטי לספרטתלון. "20 ק"מ לסוף אמרתי לעצמי שאני חייבת לרוץ בקצב הרבה יותר מהיר ופשוט הגברתי", היא אומרת. "לא יודעת איך עשיתי את זה: לקחתי יותר ג'ל, יותר אוכל, דחפתי לגוף יותר אנרגיה למרות הרצון להקיא. ולבסוף עשיתי את זה למרות שבדרך חשבתי שזה הולך להתפספס והשגתי את הקריטריון".
אז מה המטרה הבאה?
"הראש קדימה לספרטתלון. אני רשומה גם למרוץ הבקיארד ולשני מרתונים שיהיו על הדרך".
סופי וקסלר כהן בספרטניון | צילום: תומר פדר, sportphotography
חיים חדשים בעוטף
אבל עוד לפני הספרטתלון – לסופי, לבעלה איציק (שגם רץ השנה במקצה ה-24 שעות בספרטניון) ולחמשת ילדיהם יש מטרה אחרת: לבנות את חייהם בקיבוץ מפלסים שבעוטף עזה. קיבוץ אליו עברו לפני כחמישה חודשים.
"הוקם כאן פרויקט חדש למגורים לזכר שלושה מהנרצחים ב-7.10 והחלטנו כצעד סמלי לעבור לגור כאן", מסבירה וקסלר כהן, ילידת בת ים שעברה עם משפחתה מגן יבנה. "מתוך כל ההלם שעברה המדינה שלנו החלטנו להיות חלק מהסיפור החדש בעוטף. אז קמנו ועברנו כצעד של ציונות. שיתפנו את הילדים שחששו מעט אבל הרגענו אותם. היום אני מתעוררת בתחושה שזה המקום הכי בטוח במדינה. כל הזמן אני מרגישה ששומרים עליי".
ואיך קיבלו אתכם בקיבוץ?
"בצורה מדהימה. פחדתי אחרי שנים במקום אחד, שבו כולם כבר מכירים אותך, להגיע למקום חדש שאף אחד לא יודע מי אתה. אבל מהרגע הראשון חיבקו אותנו. האנשים מדהימים, מחבקים, חמים. הרגשנו שייכים מההתחלה. גם הילדים. אני מאמנת כושר ובגן יבנה היה לי סטודיו משלי עם מתאמנים ומתאמנות מדהימים. עכשיו אני מחפשת את עצמי מחדש. אני רוצה לאמן כי זה החיים שלי, פשוט צריך למצוא מקום".
סופי וקסלר כהן על הפודיום | צילום: תומר פדר, sportphotography
"יום שמתחיל בלי ריצה הולך לא טוב"
איך ממשיכים להתאמן עם חמישה ילדים ובסביבה חדשה לתחרויות השונות?
"יום שמתחיל בלי ריצה הולך לא טוב. אני חייבת לקום מוקדם בהתאם למרחק שיש לי לרוץ. אם מדובר ב-30 ק"מ באמצע השבוע אז אני קמה בשלוש לפנות בוקר. מסיימת הכל עד שאני צריכה להעיר את הילדים, לפזר אותם במסגרות ואז להתחיל לעבוד. משם אני חוזרת אחר הצהריים וממשיכה בשגרת היום שלי של בישולים וסידור הבית. אבל הריצה לא באה אף פעם על חשבון הילדים, אלא תמיד לצידם".
התחלת לרוץ רק לפני כעשור והתקדמת מאוד מהר. את לא פוחדת שזה יימאס בשלב מסוים?
"לא, כי תמיד יש אתגרים. אמרתי לעצמי שאסמן וי על הספרטלון ואעזוב את עולם האולטרה, וזה לא קרה. תמיד יש עוד יעד להציב כמו מרתון מהיר יותר, או מרוץ אולטרה מאתגר אחר. אין לזה סוף כשהמטרה היא גם לסיים מרתון בסאב שלוש. הריצה היא חלק מהחיים ולא תימאס עליי. כשאין אתגרים ומרוצים באופק נורא קשה, וצריך את הסיבה הטובה הזו לקום בבוקר ולא לעצור".
קודם כל אמא. סופי וקסלר כהן | צילום: פרטי
יש איזה מסר שהיית רוצה להעביר לנשים גם בהיבט הזה של למצוא את הסיבה לקום בבוקר?
"אני שומעת המון נשים ששואלות איך יש לי את הכוח לזה, את הזמן, איך אני מצליחה לשלב. קודם כל יש את הילדים בחיים שלי, אבל כדי שאהיה עבורם אני צריכה לחיות עבור עצמי. אני אומרת לנשים שאם אתן רוצות לעשות משהו לעצמכן, אל תוותרו. כשטוב לך עם עצמך, ובכלל כשטוב לאישה, יותר טוב לבעל ולמשפחה כולה. תמיד אפשר למצוא זמן ולעשות את הדברים שאתן רוצות. אל תוותרו עליהם".
