יש פתגם יפני עתיק שאומר שעל מנת לחיות אדם זקוק לשני דברים – לחם ופרח. לחם כדי שיהיה לו איך לחיות, ופרח כדי שיהיה לו עבור מה. כלומר בנוסף לצורך ההישרדות הבסיסי, חשוב שלחיי אדם תהיה גם תחושת משמעות (Ikigai). משמעות שמגיעה משני דברים – לעסוק כמה שיותר בפעילויות שאוהבים, ולהביא ערך כלשהו לעולם.
לכתבות נוספות בנושא:
חגיגה בחופי ת"א: כ-1,000 שחייניות ושחיינים במשחה פורט2פורט 2025
לילה היסטורי: חמישה שיאי עולם נעלו את סבב גביע העולם בשחייה
ריצה מול שחייה: מה עדיף לגוף שלך?
העולם אט-אט פותר את ה"איך לחיות", את ההישרדות הבסיסית (ה"לחם"). בכל שנה שעוברת רמת החיים ותוחלת החיים ברוב העולם עולה, כעובדה סטטיסטית. מוזר לכתוב את זה ממדינה שנלחמת באופן קבוע, אבל העולם ברובו נהיה מקום שיותר ויותר בטוח לחיות בו, אפילו יותר "נוח".
עם זאת, לא בטוח שיחד עם תוחלת ורמת החיים, עולות גם רמת האושר ותחושת המשמעות של אנשים… יש אשר יגידו אפילו הפוך, שהאושר האישי ותחושת המשמעות בירידה. הרי דיכאון ובדידות הן מגיפות היום. ניכור חברתי, הזנחה של הרגלים בריאים ומטרות אישיות בגלל גלילה אינסופית ברשתות או רביצה של שעות מול הנטפליקס נפוצות היום עד כאב.
והטלפון הזה שכולנו מחזיקים עכשיו ביד שהפך את חיינו לסופר "נוחים" הוא משאבת תשומת הלב החזקה ביותר בהיסטוריה. וכל הסחות הדעת האלה גוזלות את זמנינו מדברים שיכלו להביא לנו את תחושת המשמעות בחיים, את ה"פרח" – הגשמה של מטרות אישיות, להביא ערך לעולם, ועיסוק בפעילויות שאוהבים שממלאים אותנו בתחושת סיפוק ואושר.
אריאל אגרון ושיר לוי | צילום: פרטי
בוקר טוב ת"א!
הרי איך הרגישו ביום שישי האחרון בבוקר כאלף שחייניות ושחיינים כשקמו למשחה פורט2פורט? חסרי שינה מצד אחד, בוודאות, אבל גם נרגשים מאוד. וכמה מדהימה התחושה הזאת של להתרגש בבוקר של אירוע ספורטיבי או של תחרות? הפרפרים בבטן, חוסר הוודאות של איך יהיה, האם לקחנו הכל, של להספיק להגיע בזמן כדי להתארגן ועוד… הרי רוב האוכלוסייה אפילו לא מכירה את התחושה הזאת, או שכחה איך היא מרגישה כי לא חוו אותה מכיתה ו'.
היכון, הכן, שחה!
ומה לגבי התחושות שחווינו במהלך האירוע, באמצע המשחה? רגעי הפלואו שצצים פתאום, תחושת הרפתקה והחוויה יוצאת הדופן של לשחות מנקודה אחת בעיר לנקודה אחרת? תחושת השיפור באמצע שפתאום משהו בטכניקה התחבר… מזג האוויר המושלם, טמפרטורת המים, הזריחה בכל לקיחת אוויר, והדולפינה האהובה שלי, באדית השחייה שלי בשלוש שנים האחרונות ששוחה פה לצידי וחווה בדיוק את מה שאני חווה (ולקחה אפילו פודיום בהפתעה מוחלטת, לראשונה בחייה, עם מקום שלישי בקטגוריית הגיל).
שיר לוי עם המדליה | צילום: אריאל אגרון
השער הכחול אליו הכל מתנקז
ואיך הרגישו רגעי הסיום? לפנות ימינה במצוף האחרון לכיוון החוף והדגלים באופק, להרגיש את הגברת הקצב בזכות זרם הגלים, לגעת בחול הקרקע עם האצבעות אחרי 40 דק'/שעה/שעתיים של שחייה רציפה, ואז לצאת מהמים ולדפוק ריצת ספרינט לקו הסיום עם חיוך ענק יותר מהשער עצמו?
לתחושה הזאת קוראים שיא תהליך ההגשמה של מטרה כלשהי. וזו התחושה הנהדרת ביותר בעולם, ממש תחושת משמעות בחיים. רגע הקליימקס והסיפוק שאליו מתנקזת תקופה ארוכה של אימונים אינסופיים, שעות על גבי שעות בבריכה, בים, בחדר כושר, ואוקיינוס של אתגרים בדרך שרק אנחנו השחיינים והטריאתלטים מכירים… הקשיים, הפציעות, הכאבים בכתף, הטמפרטורות הקרות מדי בחורף או החמות מדי בקיץ, ולפעמים שבועות שלמים מלאי כישלונות ותסכול.
חוצים את קו הסיום בפורט2פורט | צילום: ארז ארטנשטיין, שוונג
אבל בסוף, המעבר הזה מתחת לשער הסיום בתחושת משמעות גדולה. עם הצהרה אישית קודם כל לעצמנו – למרות ואחרי הכל, עשיתי את זה. אני כאן ועשיתי את זה.
גם אלופים שוחים
עוד שני דולפינים שעשו את זה ופגשתי בהפתעה, או יותר מדויק להגיד – דולפינים אלופים במיל', ממש לווייתני אורקה – הם עדן גירלואנצה, לשעבר חברת נבחרת ישראל בשחייה שפרשה לא מזמן. ואולי מפתיע ממנה – האלוף (במיל') ניצן אלון, חבר צוות המשא ומתן להשבת החטופים.
עדן עשתה את המקצה הקצר לראשונה כשחיינית מאסטרס, וזכתה במקום השלישי הכללי ובמקום הראשון בקטג' 17-29. וזה כמה ימים אחרי שבאחד הסטוריז שלה שאלה את עוקביה השחיינים המקצוענים שפרשו איך הם שומרים על המוטיבציה להמשיך להתאמן (אם בכלל). היא שיתפה בפתיחות האופיינית לה שהיא מתקשה מאז הפרישה למצוא את המוטיבציה להמשיך לשחות, ורק לאחרונה חזרה לשגרת אימונים בבריכה. אולי כחלק מחיפוש הדרך החדשה שלה בחרה להירשם ולהשתתף במשחה, הפעם לא בעלית אלא בקרב "פשוטי העם". מעניין אם המוטיבציה שלה עלתה בעקבות החוויה החדשה הזאת… נעקוב.
שלוש המנצחות במקצה הקצר במשחה פורט2פורט | צילום: ארז ארטנשטיין, שוונג
את ניצן אלון פגשתי בקו הסיום אחרי שצלח את המקצה הארוך. לחצתי לו את היד, אמרתי לו שזה כבוד גדול לפגוש אותו כאן ושאלתי איך היה לו. הוא ענה בצניעות "היה טוב", והלך למצוא תפוח. בפעם הבאה שאפגוש אותו אשאל איפה ואיך הוא מוצא זמן להתאמן ולשחות, אם בכלל. הרי לא קמים יום אחד ושוחים 4.5 ק"מ בים מבלי להתאמן לפני… נראה לי.
בכל מקרה, שני אלופים אמיתיים בצומת דרכים בחייהם. יהיה מעניין לראות מה יבחרו לעשות עכשיו, מה יהיה ה"פרח" הבא שלהם.
המקצה הארוך (4.5 ק"מ) מעיניה של נעה כפרי
"למה בעצם שמחתי שדחו את המשחה?" אני שואלת את עצמי בעודי מתארגנת על החוף. באופן מסורתי, המשחה הביתי הזה מתקיים במהלך החגים – תקופה שבה אני נוהגת לבלות בחו”ל, בהתאם למסורת המשפחתית. תקראו לזה טמטום (אני כנראה אסכים), אבל כשחזרתי בדיוק שבוע לפני התאריך המעודכן – לא הייתה שאלה בכלל. נרשמתי. למקצה הארוך, כמובן.
נעה כפרי בפורט2פורט | צילום: ארז ארטנשטיין, שוונג
חודשיים כמעט בלי שחייה עברו עליי בדרום-מזרח אסיה. אלא אם אתם מחשיבים שכשוך קל עם קוקטייל ביד בשעת שקיעה כשחייה – במקרה הזה, דווקא הייתי עקבית מאוד. הים, איך לומר, לא בדיוק עמד בהבטחה להיות “פלטה”. הזרם סוחף אותי בעדינות מזרחה, היישר לכיוון שוברי הגלים, וכל הרגליים שנכנסתי איתן למים כבר מזמן הרחק קדימה.
מדי פעם אני מזהה עוד כמה שחיינים איטיים כמוני, שוחים במקביל, קרובים יותר לקו המצופים מערבה. אני מנסה להגיע אליהם, אבל הם רחוקים מדי – ואני נותרת לבד, שוחה קילומטרים ארוכים בלי רגליים להיתלות עליהן. אפילו שחייני המקצה הקצר כבר לא מחכים לי בחוף גורדון עם ברכת ה"עבר-כבר-חצי-תנוחי-קצת-על-הרגליים-שלנו".
נעה כפרי עם בנה הראל בסיום המשחה | צילום: פרטי
הידיים כבדות, הקאדנס ממני והלאה. אני נהנית מהשקט והשלווה של הים, זה מה שנשאר לי כאן לבד לאורך קו החוף התל אביבי.
אבל אחרי ששקעתי ברחמים עצמיים על הכושר הירוד והזרמים המפנקים, הגיע הזמן לצוף מעלה – ולזכור למה בעצם אנחנו כאן: לשחות, להיפגש ולספוג את האווירה. התרגשתי לראות כל כך הרבה זוגות ואף חמישייה של הורים וילדיהם מזנקים יחד למים.
אמנם הם יוצאים יחד, אבל ברוב המקרים הילדים הם אלה שעושים בית ספר להורים. נוי בת ה-11 ואִמה ענת גוטפריד, ערבה, נורית, ענבל ונטלי לצד "אבי החבורה" דני מקליס, ואפילו ענבר ואבי זהבי – ששניהם עלו לפודיום, כיאה למשפחה. חוויה משפחתית מקסימה ומרגשת, שמוכיחה שוב שהים יודע לחבר בין דורות.
גם עבורי, בסופו של דבר הכל היה שווה את זה כדי לראות את הראל הקטן מחכה לי על החוף. ואז לשחק איתו בחול, ובגלים, ובים. לספוג איתו את אווירת המשחה. הדברים החשובים באמת!
לסיכום, איך עושה דולפין?
להרשמה למשחה הבא בסדרה – משחה עמק חפר – לחצו כאן
להרשמה למשחה האחרון של השנה – משחה תנינים – לחצו כאן
