אחרי עשור של טריאתלון ולכבוד יום הולדת 60 החלטתי להגשים חלום ולפנק את עצמי באירוע חצי איש ברזל הפעם בהוואי – חצי איירונמן בקונה, הוואי, המקום בו הכל התחיל ב-1978 והפך להיות שריטה בינלאומית וקולקטיבית של מאות אלפים.

לכתבות נוספות בנושא:
בין מיגונית לבתים שרופים: מחשבות מ-100 ק"מ רכיבה לבארי.
בני נוה על 70 ק"מ לכבוד יום הולדת 70.
"Never Again": הרוכב הצ'כי במסע זיכרון מרגש לקראת יום השואה הבינלאומי.

אשתי מרתוניסטית סדרתית ואשת ברזל בעצמה פרגנה והוסיפה "נגיע הרבה לפני נרגיש את המקום. תתאקלם על השעות באיזי. תרכב על המסלול, תרגיש את המים…" למה להתווכח? נרשמתי! עשינו בוקינג למלון הקרוב לשטח ההחלפה, טיסות נסגור בהמשך ואם כבר אנחנו שם נעשה את הטיול אחרי צבא שעוד לא עשיתי. הגיע הזמן וטוב מאוחר מאשר אף פעם. הכל פיקס.

המציאות מתערבת: מלחמה, אזעקות וחוסר ודאות

עד תחילת מרץ הכל התנהל כמתוכנן. אלא שבדיוק כשהאימונים התחילו לתפוח ולהתחדד והאירוע התקרב – בלי לתאם איתי מראש החליטו ישראל, ארה"ב ואיראן באופן בלתי מתחשב וחסר אחריות לפצוח במלחמה.

אביב כרמל באתגר הרכיבה | צילום: פרטי

אחרי שבוע בין ממ"דים, מקלטים ומיגוניות מזדמנות, התחיל להתגנב חשש ממשי שזה לא "זבנג וגמרנו", אלא מתפתח פה חוסר ודאות ללא קו סיום ברור. משהו שמשבש כל שגרה כמו עבודה, משפחה, אימונים, טיסות… שלא לדבר על הכנה לאירוע סיבולת בצד השני של הכדור. אבל לא מבטלים! נראה מה יהיה, מקסימום נדחה.

כך נולד אתגר 6/60/600 ליום הולדת 60

עוד שבוע עובר , בינתיים מה? תיכף נגמרת השנה השישים שלי (ואת זה קצת בעייתי לדחות). המחשבות עולות שוב, מה ואיך כן אפשר לעשות על מנת לייצר אתגר עם משמעות ולשמר ודאות בסיטואציה הקיימת. שיחקתי עם המספרים בראש והחלטתי ש-6/60/600 נשמע ממש טוב. 6 ימי רכיבה, 600 ק"מ ליום הולדת 60 – מצפון לדרום הארץ – יהיה מגניב (בשנות השבעים כשהיינו נערים "מגניב" היה "להיט"…)

הלכתי להתייעץ עם המנטור גל תיכון, שהשיב ללא היסוס: "ברור שזה ריאלי. ויותר מזה אני אגיד לך מה לעשות – מאכזיב לאילת דרך טבריה והבקעה".  זהו – מבחינתי יש אור ירוק ממבוגר אחראי.

וואטסאפ זריז למתתיהו (מתי), חבר נפש ושותף גם לרכיבות (עם בוכנות ברגליים במקום שרירי תאומים באמצעותם הוא מטפס עליות כמו D9). גם הוא חוגג יום הולדת 60 הקשיש וידעתי שלא אשאר לבד בטרלול המתגבש. שיחה קצרה עם הצ'אט – ויש גם מסלול. עוד שיחה צפופה איתו ויש לוגו לאתגר. נהיה אמיתי העניין.

לוגו לאתגר יש | צילום: פרטי

הכנות ושינויים

הימים והלילות עם לו"ז אזעקות צפוף ולא ישנים כל כך. אבל מה הבעיה? נתאמן על הטריינר, נגנוב קצת פה ושם אימון רכיבה בקטנה בחוץ, יהיה יופי יופי.

עוד שבוע עובר. איך רוכבים באזעקות? אולי אעמיס ממ"ד על משאית שתיסע אחרינו? "ממ"ד מלווה"? אפשר גם לישון בו תכלס ואז הוא "צימר מלווה"! המבטים מהסביבה הסבירו לי שאולי הלכתי לאיבוד, אז תחת מחאה נטשתי את הרעיון.

עוד שבוע וכבר תחילת אפריל והמלחמה לא נגמרת. עוד פעם המחשבות – איך כן? אילו התאמות צריך לעשות, כי מן הסתם בצפון אי אפשר ממש לרכוב. עשינו את ההתאמות הנדרשות. הממוצע הוא 100 ק"מ ביום – אפשר גם בקטעים נפרדים ולא ברצף. נצא בבקרים נדחוף 100 ק"מ ביום, נחזור הביתה ניקח יום התאוששות (בכל זאת Sweet 60), נדחף עוד 100 ק"מ… ועוד אחד ועוד אחד.

אביב ומתי יוצאים לאתגר | צילום: פרטי

על האופניים: בין נפילות, אזעקות וקילומטרים אינסופיים 

מתחילים ספונטני. חול המועד שבת בבוקר לטרון, מתתיהו מציין שוב: "זו מופרעות -אתה מודע לזה?!!". לא הגענו להסכמה בעניין והתחלנו. אחרי 29 ק"מ נפלתי. קמתי מהאספלט, הערכת נזקים וממשיכים לפני שהאדרנלין מפסיק לעשות את קסמיו. נשארו רק עוד 571 ק"מ.

ביום הראשון רכבנו 107 ק"מ. בשני 130 ק"מ, בשלישי 87 ק"מ, ברביעי 133 ק"מ. שמש, חום, אזעקות, תעלות, פנצ'רים, ג’לים, פסטות, חושך, אור, אין קליטת לווין, קר, רוח פנים, לילה, יום, תחנות אוטובוס… מדווש אחרי ה-D9.  באמצע הדרך מתבשרים על הפסקת האש ולפחות דאגה אחת יורדת מהראש.

צוברים קילומטראז' | צילום: אביב כרמל

ממשיכים לרכוב – איזוטוני, מבול, מפה, ריח הדרים, שעון מעורר, מרפק כואב, הילוכים משובשים, מים, ופלים, יש קליטת לווין, אבקות, אנדרטאות דרכים מ-7.10 (מקווה שנהיה ראויים לכולם). פנימיות, ניווט, עשן אגזוזים, רוח צד, משאבות. פנים צרובות מהשמש, עיניים צורבות מהזיעה. נשימה יבשה, שעות ארוכות על האוכף, עייפות – קשה!

אבל "קשה" זה כלול בטרלול, והראש והלב עובדים כל הזמן. שעות עם עצמך על האירובר, מדמיין את הסיום. חושב על המשפחה שלי, הם איתי כל הזמן… ודוחף, לא מוותר (אף פעם).

אף פעם לא לוותר. אביב כרמל | צילום: פרטי

אחרי שחוצים 300 ק"מ נהיה קל יותר. כמו עקומת גאוס של מאמץ פיזי ומנטלי. הראש מבין שנשאר פחות ממה שעשית, הגוף מתאקלם על הצורך ומתמסר ואתה נהיה מכונת מלחמה. עוד יום עוד 101 ק"מ… ובום! 558 ק"מ בחמישה ימים. הקדמנו את זמננו.

קו סיום עמוס משמעות 

בוקר יום אחרון, יום הזיכרון לשואה ולגבורה. 42 ק"מ אחרונים – קצר, שחרור, עולים על האוכף ודוחפים. פנצ'ר (ינעל העולם), לוקחים אויר, מכניסים פנימית, מנפחים אויר… ממשיכים. ב-8.55 סיימנו.

עמדתי שם עם חולצת רכיבה בכחול לבן עליה מגן דוד בין הכרמים המוריקים. מניף את האופניים אל השמש כאן במדינת ישראל. ועלתה בי המחשבה שכל זה לא מובן מאליו, וייתכן שלא במקרה סיימנו היום ועכשיו ואולי ה-6 שלנו ב-6/60/600 הוא גם לזכרם של ששת המיליונים.

אביב ומתי באתגר | צילום: פרטי

ב-10.00 צפירה. עומדים שתי דקות לזכרם. אחריה טקס חלוקת חולצות מפואר לכל המשתתפים – 2 יחידות. חוגגים עם חפיסת שוקולד ובירה בתחנת דלק, מעמיסים את האופניים פעם אחרונה על הרכבים ומתי ממלמל – "זו מופרעות – אתה מודע לזה?"

600 ק"מ מצטבר, 6 ימי רכיבה, 5 ימי התאוששות, 11 ימים מזינוק לסיום, 2,955 מ' טיפוס מצטבר, 23:15 שעות רכיבה מצטברות, 8,117 קלוריות נשרפו… ואני בן 60.

ומה עכשיו? ישראל פה לתמיד, הוואי באותו מקום אבל עבורי כנראה זזה שנה קדימה. לנוח עכשיו קצת אולי זו גם אופציה. עד לאתגר הבא.