ביום חמישי שעבר עמדתי על קו הזינוק של מרוץ Val d’Aran PDA, מקצה אולטרה הררי בן 55 קילומטרים הכולל מעל 3,300 מטר טיפוס מצטבר, בלב הרי הפירנאים בצפון ספרד. ה-PDA הוא חלק מסדרת UTMB World Series, ומהווה אחת מתחרויות השטח המרכזיות באירופה בתחום האולטרה. מסלול טכני, עם קטעי טיפוס ממושכים, וירידות תלולות.
המטרה הייתה להשלים את המרוץ בפחות מ-9:30 שעות – יעד אישי שהצבתי לעצמי תשעה חודשים קודם לכן. בדרך למדתי המון על מה שאולטרה מרתון יכול לספר לנו – על עצמנו, על אימונים, ואפילו על המדינה שלנו.
פרולוג: עקרון הפשטות
אם אתם קוראים את הכתבה הזו, סביר להניח שאתם אחרי ריצה או לפניה, ובטח עמוק בספורט. התאהבתי בריצה בעיקר בזכות הפשטות שבה: נעליים ויצאתי. ככל שמתקדמים בתחביב, הפשטות הזו מתחילה להסתבך – ציוד, תוכניות, תזונה, מרוצים, מעקבים…
מול העומס הזה, השתדלתי להזכיר לעצמי את העיקרון הבסיסי: ריצה היא ריצה.
כשמתכוננים למרוץ אולטרה, צריך להבין את המרכיבים הפונקציונליים שלו: עליות, ירידות, ומישור. בהתאם, יש לבנות את האימונים כך שיכללו שליטה בכל אחד מהם. ושוב: ככל שהתוכנית תהיה פשוטה יותר – כך יהיה קל יותר להתמיד בה.
להתכונן לאירופה – כשגרים בישראל
איך אפשר להתכונן בישראל למרוץ בגובה של 2,500 מטרים ויותר עם שהות ממושכת בגובה וירידות ארוכות וטכניות? התשובה, לטעמי, אינה טמונה בטכניקה, אלא נמצאת בגישה.
אין דרך לייצר עליות רצופות? אפשר לבנות סימולציה על מסילה.
אתם רוצים לדמות תוואי טכני? אפשר למצוא קטע קבוע עם קרקע דומה ולחזור עליו ברצף.
רוצים לשפר עמידות לדופק גבוה? אימוני חום ואימוני איכות בעלייה קצרה יכולים לשמש כתחליף.
המפתח הוא גמישות מחשבתית וגישה חיובית.
העצה הכי משמעותית שיש לי לתת, נשמעת בתחילה כמעט מנוגדת לאינטואיציה: תרוצו גם בכביש. במשך שישה חודשים התמסרתי לאימוני איכות בכביש, שלוש פעמים בשבוע, בקבוצת ריצה מסודרת. היום אני יודעת לומר, שבניתי בסיס אירובי רחב שחידד את אזורי הדופק שלי ועזר לי במרוץ להחזיק זון 2 לאורך זמן. היציאה מאזור הנוחות של השטח היא זו שבנתה לי את המהירות בקטעים השטוחים.
שימו דגש עצום על סיבולת וסבלנות בעליות ועל הפוקוס והיכולת הטכנית בירידות, אבל אל תחשבו שאימוני כביש יפגעו לכם בשטח – להיפך.
בין תכנון למציאות
התוכנית המקורית הייתה לנחות בספרד כשבוע לפני המרוץ, להגיע לעיירה סלארדו ממנה מוזנק המסלול ולרוץ חלקים ממנו כהכנה. אלא ששבועיים לפני הטיסה אירוע היסטורי של תקיפה ישראלית באיראן סגר את השמיים.
כך התבטל שבוע שלם של ריצה בגובה, והתוכניות השתנו לחלוטין. נאלצתי לחכות בסבלנות ולקבל בצניעות את המצב. במקום אימונים הרריים בפירנאים, מצאתי את עצמי רצה במרחק סביר ממקלטים, במסלולים מעגליים ליד הבית. הריצות היו ברובן בחום, מכיוון שאת מרבית השעות הקרירות בילינו במקלט. במובנים מסוימים האימונים האלה הכינו אותי לא פחות טוב מאשר ההרים בספרד.
על קו הזינוק
זינקתי עם תחושת מוכנות גבוהה, אך עם התרגשות וחשש לא לעמוד בציפיות. עד הקילומטר ה-17 הכל הלך כמתוכנן חוץ מהפחד שמשהו ישתבש. אכן הלחץ והעומס הרגשי 'נעלו' את הבטן שלי, והיא התחילה לכאוב בעוצמה ולמנוע ממני את היכולת לאכול.
כאן בדיוק נופל האסימון, שלאולטרה חוקים משלו. פה נבחנת היכולת שלנו לנהל את המרוץ תוך כדי תנועה. אני לוחצת LAP על השעון, ועוצרת להבין איך ממשיכים. עצירה של חמש דקות, שהרגישה כמו נצח, כשבינתיים אנשים עוברים לידי והתחושה היא שאיבדתי את היכולת להגיע לתוצאה ולמיקום טובים.
העצירה עושה את שלה. הורדתי דופק ועברתי לאכילה מדורגת: ג’לים עם 40 גרם פחמימה של SIS, ומשקה איזוטוני שעוזר לי להשלים את כמות הפחמימה שאני צריכה ומקרר אותי מהחום של השמש. הגוף מתייצב. שיניתי גישה – אני באה לטרוף את מה שנשאר מהמירוץ הזה.
בסוף המקטע מחכים לי בן זוגי עמרי, ולשמחתי גם רועי קלמר, חברי לנבחרת Salomon. עמרי מחבר אותי למטרות ולתוכנית המרוץ שלי, כמו שביקשתי ממנו לעשות כשיפגוש אותי בתחנה. קלמר מעדכן: את מדורגת במקום ה-25 בקטגוריה. לא ציפיתי לזה. אני נמצאת במיקום טוב משיכולה הייתי לדמיין. באותו רגע הבנתי שהחצי השני של המרוץ תלוי כולו בי. מנטלית אני שם. עכשיו צריך לדחוף פיזית.
מריצה בראשי חישוב מחודש: 12 הראשונות הן רצות עילית. היעד החדש שלי הוא להגיע במקום ה-20 בקטגוריה.
הירידות הטכניות הן החלק האהוב עליי, והרווחתי בהן זמן יקר. מקומיים עם פעמונים מריעים לנו לאורך המסלול. יש לזה ערך מנטלי גבוה ואני שומרת את הצלילים בראש לחלקים המיוערים בהם אני רצה לבדי. ככל שתרועות הפעמונים הולכות ומתחזקות, גם ההבנה שסיום המרוץ מתקרב הולכת ומתבהרת. את הסינגל האחרון של המסלול רצתי יומיים קודם לכן – וברגע שאני מזהה את הכניסה אליו, אני יודעת שזה הרגע לגייס את כל מה שנשאר. היציאה ממנו מובילה הישר אל קו הסיום. האדרנלין בשיאו, ואני טסה אל הפעמון המפורסם.
הגעתי לקו הסיום אחרי 8:25:10 שעות, במקום ה-18 בקטגוריה.
עם ישראל חי
בקבלת ערכת המירוץ שמתי לב שה־bib שלי, מספר החזה, לא כולל את דגל ישראל. סביבי ראיתי רצים אירופאים עם דגלים. רק אצלנו השאירו ריבוע ריק. אמרתי לעצמי, שבאתי לרוץ – לא לריב. עם זאת, לא באתי לרוץ לבד. לרוץ כישראלי זה לרוץ עבור משפחות שאיבדו את יקיריהן, למען הנופלים בקרבות, למען החזרת החטופים, כישראלית. זה נכון שריצה היא ספורט אישי. אבל עבורי, כישראלית, הפרטי מתחברים לציבורי. אני רצה את הזהות שלי, וגם כשהדגל לא עליי פיזית – הוא איתי בלב".
את ההרים אפשר לכבוש רק עם חברים
אין דבר כזה לרוץ לבד, אין צעד ששייך רק לי. האנשים שבדרך אל היעד, הם אלו שבזכותו עמדתי בו והגעתי לתוצאות שלי. מצאו את השותפים שלכם לדרך, ושמרו עליהם היטב.
זה המקום לומר תודה לזהבה שמואלי מאמנת העל שלי ולקבוצת רצי רמת השרון שלימדו אותי לאהוב את הכביש, לתזונאית רוני פישמן על הליווי (גם המנטלי), לקהילת השטח בארץ ולמנטורים שלי שנמצאים בתוכה, ליניב שושן על הדרך המשותפת שלנו.
למשפחת Salomon על מעטפת איכותית ומקצועית ולאיתן הירשפלד, שמלווה אותי באכפתיות אין סופית.
למשפחה שלי – על התמיכה הבלתי נגמרת בכל מירוץ ובכל רגע בדרך אליו.
ותודה ענקית לעמרי אהוב ליבי, שנמצא שם תמיד בשבילי.
ולכם, שהגעתם עד לכאן – תודה שהתעניינתם. מאחלת לכם להיות בדרך לפסגה הבאה, ליעד הבא.