שורד השבי ורוכב האופניים עופר קלדרון חזר הביתה במרץ האחרון אחרי 484 ימים מסויטים בשבי החמאס. כעת, בפוסט נרגש וכואב, הוא חושף חלק מהקשיים שעבר שם, על המפגש הקשה עם בתו בשבי, על הסיוטים שלא מרפים וגם מבקש עזרה כלכלית שתתן לו את השקט בדרך לשיקום אמיתי ויוצא בקמפיין גיוס המונים.
לכתבות נוספות בנושא:
עופר קלדרון יצטרף לקבוצה הישראלית בטור דה פראנס: "ננצל את הבמה"
אורח הכבוד בגאלה של איגוד האופניים: עופר קלדרון
האזינו: פרק ההכנה המלא לטור דה פראנס 2025
"מאז שחזרתי כמעט ולא העליתי לכאן כלום, ומעולם לא דמיינתי שאכתוב פוסט כזה", פתח קלדרון: "אבל היום אני מבין שאין לי ברירה, יש דברים שחייבים לצאת ממני החוצה, זה כבר הפך להיות חזק ממני ולא עוד. 484 ימים בשבי החמאס ועדיין לא חזרתי באמת לחיים. הבוקר של 7 באוקטובר הוא הרגע שבו החיים שלי התרסקו לרסיסים. מול העיניים שלי, כשאני פצוע ומדמם, מחבלי החמאס חטפו את שני הילדים שלי סהר בת ה-16 וארז, שהיה אז רק בן 12.
ואז נגררתי לעזה, מושפל וחסר אונים".
עופר קלדרון ומשפחתו אחרי שובו בבית החולים | צילום: מעיין טואף, לע"מ
עוד הוא משתף בגילוי לב: "הרגע הזה, שבו ארז נתלש לי מן הידיים וסהר מובלת על אופנוע בין שני מחבלים, הוא סיוט שחוזר כל לילה ולא מרפה ממני. שאלות שאני שואל את עצמי ואני לא מצליח להתעלם מהם. איך נכשלתי כאבא? איך לא הצלחתי להגן עליהם? 484 ימים של עינויים, של רעב, של מכות והשפלות. אבל שום דבר לא היה קשה כמו אי-הוודאות, שאולי הילדים והמשפחה שלי כבר לא בחיים, ושלעולם לא אוכל לומר להם כמה אני אוהב אותם. לתת לי את ההזדמנות לבקש מהם סליחה שלא הייתי שם למענם".
"יש רגע אחד בלתי נתפס שלא עוזב אותי לשנייה: המפגש עם הבת שלי, סהר, בשבי, שבועיים לפני ששחררו אותה אחרי 52 ימים. שמחתי כל כך לראות אותה, אך באותה נשימה הלב שלי נשבר לרסיסים. דמיינו איך הרגשתי כשלקחו אותה ממני שוב, איך הדמעות שלה וזעקותנו להישאר יחד נצרבו לי בנשמה. זה היה כאילו אני חי בתוך סרט אימה, כמו סיוט ששמעתי עליו רק מסיפורי השואה, שמפרידים ילדים מהורים. המבט שלה וקולות הבכי שלה מעורב בשלי רודפים אותי כל לילה, כאילו אני חווה את החטיפה מחדש, רק בצורה אכזרית וכואבת הרבה יותר".
עופר קלדרון במסוק בחזרה מהשבי | צילום: דובר צה"ל
על החזרה הביתה הוא מספר: "כשחזרתי, לא נשאר לי כלום. הנגרייה שלי בניר עוז, שבניתי במו ידי והייתה מקור הפרנסה שלי כבר לא תשמש אותי, לשם אין סיכוי שאחזור. ביתי הפך למקום של זיכרונות כואבים ומצמררים. אנשים שואלים אותי אם אחזור לגור שם, ואני לא מסוגל אפילו לדמיין את זה. כל פינה בקיבוץ היא זיכרון מהסיוט שהפך לחיים שלי. חשבתי שכשאחזור, לפחות אוכל לפצות את הילדים שלי על כל הסבל שהם עברו. אבל האמת היא שאני בקושי מצליח לפצות את עצמי. אין לי אפשרות לפרנס את עצמי ואת המשפחה שלי. כל ערב אני נכנס לסרט האימה מחדש, מחכה שהלילה יסתיים ומתפלל שהשחר יגיע, רק כדי להילחם שוב למחרת. לראות את האור".
"כשרואים אותנו מחייכים במהלך היום, לא יודעים שבחושך הכל חוזר. הפחדים, החרדות, תחושת הכישלון וההפקרה. נטשו אותי, וגרמו לי להרגיש שגם אני נטשתי את ילדיי. הפקירו אותי, הפקירו אותנו, אבל אני לא אתן לתחושה הזאת לשלוט בי. לא עוד".
הוא מבקש סיוע גם מעם ישראל: "אני שם את הבושה בצד ואעשה הכל כדי לא להפקיר את משפחתי שוב, כדי שארגיש אבא שיכול לתת ולהגן על הילדים שלו כמו כל אבא אחר. לא חלמתי שאגיע ליום שבו אצטרך לבקש עזרה, אבל אין לי ברירה. אני רק רוצה לחזור להיות אבא אמיתי לילדים שלי, לפרנס אותם, להעניק להם חיים טובים יותר ולשקם את נפשם ואת נפשי.
עופר קלדרון במוזיאון היהודי, מוחק את שמו מרשימת החטופים | צילום: גיא דר
"חברי קבוצת הרכיבה שלי, 'הדרדסים' בסיוע של עמותת להושיט יד שמלווה אותי ואת משפחתי, החליטו לעזור לי לצאת לדרך חדשה ולפתוח בקמפיין גיוס המונים שתהיה תחילתו של שיקום אמיתי, לתת לי את האפשרות לחזור לחיים, החלום שלי זה להרגיש שוב אבא שיכול להגן על הילדים שלי ועל משפחתי. בלי לחשוב על איך בכלל מתחילים. ביום אחד כמעט הכל הלך ונעלם. אבל אני כאן ואני רק צריך עזרה. אני מודה לכל מי שנלחם עליי ולכל מי שהתפלל שאחזור ובתפילה שכל החטופים שעדיין שם יחזרו הביתה. כל רגע שעובר יכול להיות מאוחר. תודה מעומק הלב על העזרה, התמיכה והאהבה".
