ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, בין טקסי הזיכרון והמספרים הבלתי נתפסים, חשוב שנפנה זרקור לדמויות שהוכיחו מהו כוחו של האדם גם ברגעים האפלים ביותר בהיסטוריה. אחת הדמויות המרתקות ומעוררות ההשראה היא זו של פרדי הירש – ספורטאי, מדריך, מנהיג נוער, ואדם שבחר להתמקד בטוב, גם בלב מחנות המוות.
נולד להיות מדריך
פרדי הירש נולד בשנת 1916 בעיר אאכן שבגרמניה למשפחה יהודית. מגיל צעיר התבלט כאתלט וחבר פעיל בתנועת "המכבי הצעיר". עם עליית היטלר לשלטון, גברו הרדיפות – גם בשל יהדותו, וגם בשל היותו הומו מוצהר, דבר נדיר ונועז במיוחד באותן שנים. משפחתו היגרה לבוליביה, אך הוא נשאר באירופה, בתקווה לעלות לארץ ישראל.
הוא עבר לצ'כוסלובקיה והשתקע בפראג, שם הפך לדמות מפתח בקהילה היהודית – מדריך ילדים, מורה לחינוך גופני, וגורם חינוכי שהחדיר בילדים תחושת שליחות, גאווה והישרדות. הוא עבד עם תנועות נוער, הכשיר חלוצים לעלייה, וארגן פעילויות ספורט קבוצתיות, שדרשו משמעת אך גם העניקו חום ואנושיות.
פרדי הירש | צילום: ארכיון יד ושם
החיים בגטו
כשפרצה המלחמה, גורש לגטו טרזין בצ'כיה והפך מיד למנהיג נוער מרכזי. בגטו הקים ארגון סיוע, דאג לחלוקת ציוד ומזון, והקדיש את מרצו להקמת מסגרות של פנימיות עבור ילדים. גם כאן הוא דאג להנכיח את הספורט והנהיג תחרויות, כדי להרים את המורל של הילדים, גם בתקופות הקשות ביותר.
ילדים רבים ראו בו דמות אב. כפי שתיארה זאת דיטה קראוס, שהכירה אותו בטרזין ואחר כך באושוויץ: "הוא לא ויתר על שום פרט – לא במשמעת, לא בהופעה, ולא בהקפדה על הפעילות. בתוך הזוועה – הוא היה עוגן".
מאמן על אדמת המוות
ב-6 בספטמבר 1943 גורש הירש עם כ-5,000 יהודים מטרזין לאושוויץ-בירקנאו לבלוק המשפחות. זהו מקרה חריג: בדרך כלל, רוב המגורשים הומתו עם הגעתם, אלא שמחנה זה הוקם כ"הצגה" עבור נציגי הצלב האדום, שעתידים היו לבקר.
אחד ממשלוחי הילדים בבירקנאו | צילום: ארכיון יד ושם
שם, בתוך תנאים של רעב, מוות יומיומי ואיום מתמיד, הקים פרדי את בלוק הילדים מס' 31 – מסגרת נדירה מסוגה במחנות. בבלוק חיו כ-500 ילדים. תחת הנהגתו, המקום הפך למרכז חינוכי עם שיעורים מאולתרים, ספורט, הצגות, שירה, ובעיקר – שגרה של חום אנושי.
הוא הקפיד על היגיינה, על פעילות גופנית יומית, ואפילו על סדר וניקיון בדרגשים. בכל בוקר היו המדריכים בודקים את ניקיון הילדים – גם בלי מים וסבון, גם כששישה ילדים חלקו מגבת אחת. הצייר יהודה בקון, שהיה ילד בבלוק, תיאר: "פרדי הוציא אותנו לשלג, חצי עירומים, להתעמלות. הוא חישל אותנו. לימדו אותנו שירים, סיפרו לנו סיפורים. היה כמו בית ספר".
חינוך כמחאה שקטה
פרדי הירש לא הניף דגלים. הוא לא נשא נשק. אבל ההיסטוריונים מתארים זאת כהנהגת מרד מסוג אחר – מרד של חינוך, של תרבות, של עמידה זקופה מול השמדה. הוא האמין שילד שיש לו למה לקום בבוקר – ישרוד עוד יום.
פרדי הירש | צילום: Wikimedia
בינואר 1944 העלו הילדים את ההצגה "שלגיה ושבעת הגמדים" בפני קציני אס-אס. ההצלחה איפשרה לפרדי להרחיב את הבלוק ולקבל צריף נוסף. הוא גייס מדריכים, מורים ומטפלים מהגטו, ודאג ליחס שונה לילדים, שלא עמדו במסדרים קפואים, לא עבדו בעבודות כפייה, ולא נותרו נטולי הדרכה.
ההתלבטות הקשה – והסוף
במרץ 1944 הבין הירש שכל אסירי מחנה המשפחות עתידים להישלח להשמדה. אנשי מחתרת פנו אליו בהצעה להנהיג מרד. אך הוא, שהקדיש כל רגע לילדים, הבין שמרד יוביל למותם. הוא ביקש להתלבט לבדו. זמן קצר לאחר מכן נמצא חסר הכרה, וההערכה היא שככל הנראה התאבד באמצעות מנת יתר של כדורי הרגעה.
רות בונדי, ביוגרפית של הירש, כתבה: "לעולם לא היה מסכים להינצל לבדו, ולמחרת לעמוד מול הילדים ולומר: שרדתי". ב-8 במרץ נרצחו כל ילדי המשלוח מטרזין בתאי הגזים, כולל חניכיו של פרדי. למחרת נשרפה גופתו.
אבן נגף לזכרו של פרדי הירש באאכן | צילום: Qwertzu111111, Wikimedia
מורשתו של גיבור
פרדי הירש היה רק בן 28 במותו. אבל דמותו חיה ופועמת עד היום: בישראל נערכו תחרויות ספורט על שמו, סרטים וספרים מתעדים את חייו, ושמו מונצח במוזיאון הספורט היהודי העולמי בכפר המכביה, וכן במוזיאון יד ושם (משם מובאות העדויות בכתבה זו). בזכותו נותרו עדויות נדירות על חינוך תחת שלטון מוות, על הספורט כדרך הישרדות, ועל האפשרות לשמור על כבוד האדם – גם במקום בו ביקשו למחוק אותו.
ביום הזה, אנו זוכרים את הקורבנות, את הזוועות, את החורבן. ונזכור גם את פרדי הירש, שהחזיק משרוקית ולא נשק, שאירגן תחרויות ולא מרידות, ובחר שוב ושוב בתקווה. הוא לא עצר את הגרמנים. הוא לא שחרר מחנה. אבל הוא החזיק ילדים – בגוף, בלב וברוח – והשאיר לעולם את הדוגמה המוחלטת לאנושיות, בתוך הלא-אנושי.
