כששרון פירסט הבחין בירידה קלה של 10 אחוזים בהספקים שלו באימוני הרכיבה, הוא החל לחשוד. אחרי כמה דחיות הוא הלך לבדיקת אקו לב במאמץ, שם גילה שהוא סובל מאי ספיקת לב משמעותית. הוא אושפז מיידית עם לא מעט סימני שאלה לגבי המשך הטיפול – האם יחזור לעמוד על הרגליים והאם בכלל יחזור לרכוב?
לחלק הראשון בסדרת הכתבות לחצו כאן
שגרת בדיקות
5:00 בבוקר אני מתעורר כרגיל, השעון הביולוגי שלי צועק לי שהגיע הזמן לקום יום שני בבוקר, כמה צפצופים מהמסדרון. מתיישב במיטה, אוזניות ו-Echoes של פינק פלויד באזניים. עיניים עצומות ומדיטציה של 25 דקות, לקראת סיום נכנסת אחות לחדר, בדיקות דם, פוקח עיניים והיא כבר בנוהל בדיקות שיגרתי של מחלקת טיפול נמרץ לב (ביניים), בדיקות דם חום וכו'
מסיים את המדיטציה שלי, סבב תרופות בוקר, מבין שזה כנראה משהו שצריך לקבל, מה גם שאני באמת מתחיל להבין מעט מהסיטואציה. הספקתי כבר לקרוא לא מעט על המצב הרפואי שהוגדר לי ומה סוגי הטיפול. בערך ב-9 נכנס אלי ד"ר א' שמסביר על התהליך המתוכנן לימים הקרובים, אני מגלה שהסיפור שלי הוא מהיותר מעניינים שהם נתקלו בו – הגיל הצעיר יחסית, ביחד עם הבדיקות עצמן והסיטואציה הלא ממש ברורה, לבסוף אני מעודכן לגבי הבדיקות של היום הקרוב.
רופא. אילוסטרציה | צילום: Julio César Velásquez Mejía, Pixabay
נורית מגיעה ולאחר סבב קצר אני יוצא לבדיקה. הסניטר האחראי עלי מתעקש להוביל אותי בכיסא גלגלים. סליחה, אבל אם יש משהו שאני לא אוהב זה השטויות מהסוג הזה. עזבו אותי מכללי הטקס והמנהל שקשור לחברות הביטוח, כל עוד אני יכול – אני מעדיף ללכת בעצמי. הבדיקה עצמה מסתיימת אחרי 30 דקות, מסמן לנורית שאפשר להתגנב בלי שיבואו לאסוף אותי, בדרך זמן לאספרסו קצר בקפיטריה במחיר שגורם לחצי התקף לב. חוזר לחדר ומגלה שהעבירו אותי לחדר אחר רחוק מעמדת האחיות, "יהיה לך יותר שקט", אומרים לי.
בשעת צוהריים מאוחרת עובר אצלי מנהל מערך הלב של בית החולים בילינסון לשיחה קצרה. בכל שיחה כזו אני מקבל עוד מידע, כל אחד מאנשי הצוות רואה את הדברים מעט שונה, הדבר מעיד בעיניי על כך שיש כאן צוות שחושב ולא רק עובד לפי פרוטוקול טיפול אחיד, ולא פחות מכך שכל מטופל מקבל גישה אישית ובחינה של הסיטואציה בה הוא נמצא מעבר למצב הרפואי עצמו.
בסוף היום שוב שוקע בסדרת עבר הפעם בוחר פרק של Knight Rider ועוד סרט, אחרי הכל אין לי הרבה מה לעשות. בין לבין יוצא לסיבובי הליכה במחלקה, קצת להרים דופק, משהו שהפך לסימן ההכר שלי במחלקה, זה שתמיד בתנועה.
כשהפחד מגיע
למחרת, מנהלת מחלקת הביניים (החלק בטיפול נמרץ בו אני נמצא) נכנסת לשיחה לא קצרה, קצת על הממצאים מהבדיקות של אתמול וכיוון כללי שנשמע די מפחיד – ניתוח לב פתוח והחלפה של שני מסתמים. זה הכיוון הכללי, אם כי יש עוד בדיקות לעשות.
על הפרק היום צנתור אבחוני כדי ללמוד עוד על מצב כלי הדם ועוד כמה בדיקות קצרות אחרות… כמי שזו פעם ראשונה שעובר צנתור זה נשמע די מפחיד , אחרי המתנה של שעה בערך אני מוכנס לחדר קריר ונעים עם מספר מסכים, מיטת מתכת צרה ועוד כמה אביזרים. צוות של שלושה, כולל רופא, כולם לבושים בחליפות קרינה, מתמקמים סביבי. לאחר הרדמה של אזור שורש כף היד מתחילה החדרה של צנתר, אני מנהל שיחה עם הרופא שמבצע את הבדיקה, שיחה שחופרת אל עולמות ספורט. הוא רץ למרחקים ארוכים, אני רוכב, השוואות מעניינות על ההבדלים בין סוגי הפעילות, תוך כדי אני צופה בכמה סטלבנדים עוברים דרך כלי הדם שמובילים אל הלב.
שרון פירסט | צילום: פרטי
זה מרגיש כמו דקות ספורות, אך בפועל זה נמשך כחצי שעה או יותר. בסיום אני מוחזר אל חדר התאוששות ומשם אל המחלקה, עם חבישת לחץ על שורש כף היד. רופאה בודקת אותי ואחרי זמן מה מבוצע שחרור מבוקר של החבישה, זה כואב, אבל לא מעבר לכך, לא משהו שמפריע לי ממש מעבר לדקות בודדות.
מאחר ופספסתי את ארוחת הצהריים, נורית דואגת לי להמבורגר שמגיע ישר מהמקדונלד'ס. זה מצחיק לאכול מקדונלד'ס בחדר במחלקת טיפול נמרץ לב, בפועל אגב הצוות היה בעד.
כשחשבתי שהיום כבר הסתיים ושקעתי בין הסדרות, אני זוכה לביקור של צוות המנתחים שכבר הוכנסו בסוד המקרה שלי. שיחה קצרה שנשמעת כמו "או קיי, זה רק ניתוח, ושבוע אחרי זה אתה כבר חוזר לעניינים", אבל זה ממש לא הניתוח המדובר, ניתוח לב זה לא משהו שאני באמת רוצה לעבור. מחליט שהערב אצפה בסרט ומוצא את השוטר מבוורלי הילס 1 באיזה אתר סטרימינג.
בוקר רביעי שוב בוחר שיר למדיטציה של 5 וקצת בבוקר. אפשר לומר שכבר התרגלתי לשגרה הלא מאוד לחוצה של אשפוז במחלקת טיפול נמרץ, וכמה שזה ישמע מוזר יש משהו בלהתנתק לכמה ימים מהיומיום הרגיל. זאת למרות שאני לא ממש מפסיק לעבוד, משוחח עם לקוחות ומתעסק בשאר האספקטים של החברה.
זמן החלטות
בוקר חמישי מגיע. נוהל בוקר רגיל ואז שינוי מהותי – אין בדיקות היום! יש שיחה קצרה בבוקר עם כמה מחשבות לגבי אופי הטיפול. מסתבר שלמרות שבתחילת השבוע הכיוון היה ניתוח לב מלא, הרי שעכשיו מתברר שכנראה ניתן לוותר עליו ולהסתפק בהחלפת מסתם אורטלי בהליך קליל מהותית – הליך שנקרא Tavi , מדובר בהייטק של ממש, השתלת מסתם בצינתור.
צילום: shutterstock
לאורך כל היום אנו מנהלים שיחות קצרות עם ד"ר ש', הרופאה שנבחרה לשמש כזו שתייעץ לנו. נורית ואני מקבלים את כל הנתונים, מנות קטנות של הסברים בגובה העיניים. במקביל, הילדים שיודעים רק שאני מאשפז לבדיקות מקבלים הסבר כללי על המצב לעומקו, על כל המשתמע כולל האפשרויות שעומדות על הפרק.
חשוב להגיד שהליך Tavi הוא הליך שלרוב מבוצע בגילאים מבוגרים יותר באופן יחסי, מצד שני יש לו יתרונות רבים דווקא עבורי, כאדם שחי בשגרה עמוסה וספורטיבית. אחד הדברים שעולים בשיחה הוא שבאופן יחסי, צוות המחלקה בוחן לא רק את הסיטואציה הרפואית אלא גם את אורח החיים של המטופל ולכן גם העלו בכלל את האופציה הספציפית
הזו. בסוף היום אנו מחליטים ביחד עם הרופאה לבחור בהליך Tavi. אנו זוכים לברכת הדרך ממנהל המחלקה ושומעים שכל הצוות הרופאים בדיון הבוקר חשב שזה ההליך הנכון.
כבונוס אני מקבל אישור לכך שאוכל לברוח קצת הביתה לשישי-שבת עם חזרה במוצ"ש. מנצל את הסופ"ש כדי לקחת קצת אוויר מהשבוע הלא פשוט, להבין שהשד לא כזה נוראי ושהעתיד שמחכה לי ורוד הרבה יותר מהשחור שראיתי בעיניים רק שמונה ימים לאחור.
אני עולה לגג ומגלה שהטיפול התרופתי אכן מקל קצת על החיים, אבל בשורה התחתונה אני עוד נמצא במקום שבו אני לא מבין את כל השבוע הזה וצריך להפנים על מה באמת מדובר. אני גם לא היחיד, מדובר בבית שלם, שגב ואהוד וכמובן נורית שנמצאת לצידי תמיד. במוצאי שבת אני חוזר בחזרה למחלקה, אין לי מושג מתי יהיה ההליך עצמו.
צילום: שרון פירסט
בשנייה אחת הכל משתנה
ראשון בבוקר , ד"ר א' נכנס לחדר שלי ב-7 בבוקר: "מקווה שאתה בצום", הוא אומר. אני מביט ורק מציין שלקחתי תרופות בוקר לפני כמה דקות. "זה בסדר, אתה יורד עוד מעט לצנתורים". תוך חמש דקות נכנס למוד עבודה, מיידע את נורית, אורז את הציוד שלי כי אני לא ממש יודע לאיזה חדר אחזור ומתי, עוד כמה הודעות לחברות והחברים הקרובים, אלו שיודעים קצת על מה שקורה.
משאיר למזכירת המחלקה את התיק שלי, וב-8:15 בערך כבר מורידים אותי אל מחלקת צנתורים. אין לי מושג אפילו מי מבצע את ההליך, כל מה שאני מבין שהיום זה היום. אחרי כמה דקות נכנסת אחות, סבב מדדים אחרון לפני שהרופא מגיע: "תתפשט ותתכסה בשמיכה". אחריה מגיע הרופא ומציג את עצמו, ד"ר פ' מסביר לי כמה דברים שאני בערך יודע, מהיכן ייכנסו ומה יתרחש לאחר מכן.
חמש דקות נוספות ואני כבר בפנים. צוות של חמישה לפחות סביבי, כל אחד מבצע משהו, חיבור של שני וונפולנים, הידיים מקובעות פחות או יותר. אני מכוסה, מכשיר כלשהו מחמם אותי מעט ואני מצהיר שאני מאלו שלא צריכים חימום. צינור כזה או אחר מחובר, אני מזהה את ד"ר פ' וגם את מנהל מערך הלב. הזמן לא עוצר לשנייה, כלומר ההמולה סביבי…
בשלב מסוים מחפשים נקודה כלשהי בזרוע ימין ולא ממש מוצאים, זה לוקח זמן ולאט לאט הכל מתחבר. אני עם עיניים על אחד המסכים, שיחה ערה על כלום ושום דבר ואני שוב עם הפה הגדול שלי, אומר דברים שבעתיד גם אצטרך לעמוד בהם. בשלב מסוים אני כמו שוקע אל תוך חלום, לא באמת ישן, אלא שהמסך שלימיני ממש מעניין, אני מזהה משהו שנראה כמו כתר ומבין שזה המסתם האורטאלי החדש שלי שלמעשה נפתח וממוקם ברגעים אלו.
כמה שניות לאחר מכן יש בי כמו הארה. אני ממש נושם יותר טוב, כאילו כל מה שהיה קודם לכן והרגיש טוב היה כלום לעומת הרגע הזה. אני גם לא מהסס לשתף את הצוות והם רק עונים בחיוך ומוסיפים שהם שמחים לשמוע. מכאן מתחיל סוג של התקפלות, כמו סגירת יום שטח גדול. כל מיני דברים נשלפים ממני, צינורות, חיבורים וכו'. עוד כמה דקות והכל כבר מנותק.
חדר ניתוח. אילוסטרציה | צילום: Sasin Tipchai, Pixabay
ברגע אחד מרימים אותי על משטח ומחליקים אותי אל מיטה, מגלגלים אותי במסדרונות אל מחלקת טיפול נמרץ לב אל החלק הסגור. נורית לא איתי כרגע, אחות מצוותת אליי ותוך כמה דקות שוב מחליקים אותי אל מיטה אחרת. הבהרות שמעכשיו אני על הגב ואסור לי לזוז עד מחר בבוקר, העורק המפשעתי צריך להסגר ודימום ממנו הוא לא משהו רצוי.
האחות מסדרת אותי במיטה לוקחת מדדים ומוודאת שאני מרגיש טוב. אני בהלם עדיין מהקלות של הנשימה, זה מרגיש כמו חלום אבל זו ממש מציאות.
נורית נכנסת, הציוד שלי מגיע – אוזניות, סלולרי… מחשב לא אפשרי כי אני לא באמת יכול לשבת. השעות חולפות בין מוסיקה לשיחות קצרות, לסרטון כזה או אחר בסלולארי. מנהל המערך מגיע להביט שהכל בסדר וכשאני אומר שאני נושם הוא מניד בראשו בחיוך, אני בטוח שהוא ראה לא מעט אנשים עם החיוך הזה של אחרי Tavi.
כיבוי אורות, לילה במחלקת טיפול נמרץ כשאני שוכב על הגב הוא לא ממש חוויה נעימה. אין סיכוי שארדם, יש לי כריך ובקבוק מים, וקצת שוקולד. האחות נכנסת אלי אחת לשעה בערך, מוודאת שהכל בסדר, בין לבין מכניסים עוד מישהו למחלקה, רעש ציפצופים, תהליך קליטה באמצע הלילה של מטופל, בני משפחה לחוצים , זה לא מקום נעים, ויחד עם זאת התחושה היא תחושת ביטחון. בראש כבר מחשבות – מתי אחזור לרכוב שוב על האופניים? והאם מד הוואטים אכן הציל את חיי? כל זאת ועוד בפרק הבא.
החלק הבא והאחרון בסדרת הכתבות של שרון פירסט יפורסם בהמשך
