סמ"ר ברק דניאל הלפרן היה אדם כריזמטי. מנהיג. כזה שתמיד ראה את האחר והקפיד שדלתו תהיה פתוחה לכל דורש. לכן במהלך השבעה עליו אחרי נפילתו, בני משפחתו לא הופתעו לשמוע את הסיפורים על אופיו, כי הם ידעו שזה ברק שלהם: אישיות מיוחדת שכולם הכירו.
"היו דברים רבים שהוא לא סיפר לנו שעבורו הם היו מובנים מאליהם", מספרת אמו גלית. "הוא היה מדריך מוערך בצופים, אדם מאוד דומיננטי. כריזמטי. אין אחד שלא שמע עליו או את הקול שלו. כל אחד אמר עליו שהוא החבר הכי טוב שלו כי כזה היה ברק – אחד שראה את כולם ונתן לכל אחד את התחושה שהוא באמת החבר הכי טוב שלו".
ברק דניאל הלפרן, תושב קריית אונו, היה מפקד כיתה בגדוד שקד בחטיבת גבעתי. הוא נפל ב-9.12.2024 בקרב בצפון רצועת עזה, בן 19 בנופלו. ברק הותיר אחריו את אמו גלית ואת אביו ניר ואת שני אחיו אופיר וסער. "זה היה יום שני והוא היה בדרך הביתה לרגילה", מתארת גלית. "העמיסו את כולם על משאיות במגנן ומשם הם היו אמורים לצאת החוצה מעזה לישראל, אבל מארב של 18 מחבלי חמאס חיכה להם. הייתה לחימה, ירו עליהם שלושה טילי נ"ט וירי מנשק קל, וברק נפגע ונפל בדרך הביתה לרגילה".
סמ"ר ברק הלפרן ז"ל | צילום: פרטי
ומה שלומכם היום?
"אנחנו בסדר. יצאנו לדרך חדשה ולצערי לא מבחירה ואנחנו עושים את כל מה שניתן כדי להמשיך בדרך שהייתה לנו, ועם זאת להנציח את ברק ולזכור אותו. שיהיה נוכח איתנו בכל דבר, כמה שאפשר".
"ברק מאוד אהב כדורסל ושיחק מגיל קטן", ממשיכה גלית. "קפטן באגודת הכדורסל של קריית אונו, שחקן מפתח בנבחרת התיכון בן צבי. תמיד הוביל, תמיד הקרין אור, תמיד היה שם עבור האחר ברצון, בכבוד ובגאווה. לפני שהיה חוזר לעזה תמיד שיחק כדורסל. הוא אהב את המשחק מאוד. שנה וחצי לפני הגיוס הוא נפצע במהלך משחק וקרע את הרצועה הצולבת. הוא התעקש להעלות את הפרופיל חזרה ואחרי שהשתקם וחזר לשחק, ברק הלך לכל הרופאים כדי לקבל את האישור שהוא יכול להתגייס לקרבי. הוא הצליח להגיע לפרופיל 82 וביקש להיות חריג חי"ר. אישרו לו והוא התגייס לגבעתי".
ברק הלפרן בימיו ככדורסלן | צילום: פרטי
הספורט הוא חלק משגרת החיים של בני משפחת הלפרן. גם האחים הגדולים אופיר וסער שיחקו האחד כדורגל והשני כדורסל, גלית עצמה היא מרתוניסטית, אולטרה מרתוניסטית וטריאתלטית בדרך למקצה איש הברזל המלא. והיום בני המשפחה מתכוננים למרוץ קריית אונו הראשון שיוקדש לזכרם של בני העיר שנפלו במערכות ישראל, ויוזנק ב-30.5 למקצים של 10 ק"מ, 5 ק"מ ו-2.3 ק"מ.
"כל המשפחה המורחבת תגיע וגם החברים", מספרת גלית. "וכולנו נתחלק לכל המקצים. יש לנו חולצות עם התמונה של ברק שעשינו, מדבקות וכובעים. ברק עצמו רץ בעבר במרוץ בשביל הבנים הדרוזים ואיתנו הוא רץ במרוץ גני תקווה. ברק תמיד אמר לי כמה הוא גאה בי ושהוא מספר לחברים שלו על המרתונים והטריאתלונים שאני עושה ושאני אשת ברזל. הוא מאוד דחף אותי גם כשעשיתי את מקצה ה-50 ק"מ בים המלח. המלחמה בדיוק התחילה ואי אפשר היה לרוץ עם כל האזעקות. אני ושתי חברות שלי שאנחנו רצות יחד התלבטנו אם להתאמן או לא, כי לא היינו בטוחות בכלל שהתחרות תצא לפועל. החלטנו לרדת מזה ואז, באחת הנסיעות שלי עם ברק לבסיס, סיפרתי לו והרגשתי צביטה בלב. ברק אמר לי 'אני לא מבין, תרוצו בפארק. מה זה משנה אם התחרות תתקיים או לא, ההישג הוא הישג גם במידה ולא תהיה תחרות. תתאמנו ובסוף תרוצו, לא משנה איפה'. מיד התקשרתי לחברות שלי מהדרך והחלטנו ללכת על זה. עברנו את האימונים ובסוף כמובן שהמרוץ התקיים".
התמונה האחרונה לפני הגיוס של ברק, קעקוע משפחתי משותף | צילום: פרטי
זו הייתה דוגמה לאופי של ברק
"ברק היה מנהיג. גם בכדורסל. כשהיה תלמיד כיתה יא' או יב' הגיעו תלמידי כיתה י' ואף אחד לא ספר אותם. הם היו צריכים לפלס דרך בכוח לנבחרת. הוא תמיד אמר להם מה לעשות, ביקש שיראו על המגרש את היכולת שלהם. הוא נתן להם הרבה כוח. ברק ידע להכיר בחלש ובאחר וגם לאחד את כולם. גם בצבא הוא היה ככה. היה לו חבר שהוא פגש בבסיס ההדרכה במחזור מתחתיו שלא עבר את בוחן הבר אור. ברק עבד איתו, לקח אותו תחת חסותו ולא ויתר עד שהוא עבר את הבוחן. זה סוג האדם שהוא היה".
איך הוא היה מגיב על ההנצחה שלו במרוץ?
הוא כנראה היה מחייך ואומר בפשטות, 'לא צריך'. כי ככה הוא היה – צנוע, בלי לחפש כבוד. אבל הוא גם היה מבין. מבין כמה חשוב לזכור, להיות חלק, לתמוך. כשהיה בצבא, היה לו חבר שאמא שלו חלתה בסרטן. ברק בא אליו והציע:
'בוא נגלח יחד את הראש, שתהיה איתה באמת, שלא תרגיש לבד'. וככה הם עשו – גילחו את הראש יחד, כדי לתמוך, כדי להיות שם באמת. זו הייתה דרכו. לאהוב, לתמוך, להיות חלק. ולכן גם היום, הוא היה מבין. מבין כמה זה חשוב להנציח".
