ההריון שלי התחיל, כמו רבים וטובים, עם פנצ'ר. רק שבמקרה שלי, זה היה פנצ'ר בגלגל, מאלו שהם כל כך גדולים עד ששומעים אותם לפני שרואים אותם. רכיבה עירונית, אני בלי פנימית או משאבה, אז הלכתי עם האופניים הביתה. הייתי רעבה ועייפה, וכדי לעודד את עצמי חשבתי: "לפחות לא יורד עלי גשם". טיפה. ועוד טיפה…
מאת:יעל גורלי
לא הספקתי להחליף גלגל עד האימון הבא והגעתי אליו בעזרת אויבי המושבע: האוטובוס. שש בבוקר, הרחובות ריקים והאוטובוס דוהר בלי חשבון. מכל הפניות החדות התחילה לי בחילה. הבחילה נמשכה לתוך האימון, וגם אחריו בעצם (כי הרי הייתי צריכה גם לחזור באוטובוס). ובעצם, הבחילה המשיכה גם אחרי שהגעתי הביתה. ואז, אחרי יום שלם של בחילה, מגיע השלב הזה שבו את מבינה: או שמשהו ממש לא בסדר, או שאת בהריון. התמונה שהיתה לי בראש לגבי השליש הראשון היא משהו כזה: לפני ההריון, היה לי ברור שאני אהיה מהנשים האלה
המאגניבות, שרצות עד לחדר הלידה. עכשיו, ברור לי שאני "מאגניבה" מספיק על זה שאני מייצרת ילד. כל השאר זה בונוס. לרוץ?! |
![]() (צילום אילוסטרציה: Thinkstock) |
היו ימים שבהם לרדת לזרוק את
הזבל נראה לי כמו מרתון. האופניים העלו חלודה, וגם אני, כי הפסקתי להגיע
לאימוני הקונג פו. פתאום אין בגדי דריי-פיט בכביסה, אין בוץ על הנעליים,
שקית המים מחכה יפה בפריזר ולא צריך לחדש את מלאי התמרים.
מי שהיה בשנים הקודמות יודע שלא כדאי להפסיד… ניתן למצוא פרטים נוספים – כאן.

יש לה גם בלוג – רצה על זה