ארבעה ימים. כ־-100 קילומטר ביום. יותר מ-2,000 מטר טיפוס בכל אחד מהם. זו הייתה הנוסחה שבחרנו כשיצאנו לרכוב במסלולי הטור דה פראנס, כמה ימים לפני שהרוכבים המקצועיים הגיעו אליהם.
לכתבות נוספות בנושא:
- החמסה של פוגצ'אר וחוויות משאנז אליזה: פודקאסט סיכום הטור דה פראנס.
- 5 טעויות שכל רוכב מתחיל עושה ואיך להימנע מהן.
- המדע שמאחורי הפדלים: המדריך לתזונת ספורט ותוספים ברכיבה על אופניים.
בשטח כבר מרגישים באופן מלא את אווירת הטור: השלטים מוכנים, הכבישים נקיים, הצמחייה נגזמה והמעודדים כבר התחילו להתמקם בשולי הכבישים בציפייה לרוכבי הטור. עבור חובבים כמונו, זו לא הייתה עוד חופשת אופניים. זו הייתה הזדמנות נדירה להרגיש, גם אם בקנה מידה אחר לגמרי, מה המשמעות של להתמודד עם מסלול שנבנה עבור הרוכבים הטובים בעולם.
כשמיתולוגיה הופכת למציאות
עבור רוכב חובב, יש משהו כמעט לא מציאותי ברגע שבו אתה מוצא את עצמך על אותם כבישים שראית שנים בטלוויזיה. מקומות שהיו עד עכשיו שמות אגדיים על המסך – אלפ דואז', גאליבייה, גלנדון, הופכים פתאום לאספלט מתחת לגלגלים, לזיעה בעיניים, לנשימה קצרה ולדופק שעולה. זו תחושה של הגשמת חלום, אבל גם של התפכחות. אתה מבין מהר מאוד שהמיתולוגיה של הטור לא נולדה רק מהנופים או מהקהל, אלא מהמאמץ האכזרי שההרים האלה דורשים מכל מי שמנסה לטפס אותם.
על הנייר אלה מספרים. בפועל, כל מספר כזה מתפרק לרגעים קטנים מאוד. עוד עלייה שלא נגמרת, עוד פנייה שמגלה שהשיפוע רק מתחדד, עוד מבט בשעון כדי להבין אם הדופק עדיין בשליטה, עוד החלטה אם לאכול עכשיו או לחכות עוד עשר דקות.
ואז מגיע מזג האוויר, ומזכיר שגם התוכנית הטובה ביותר היא רק נקודת פתיחה. באותו יום אפשר לפגוש כמעט ארבע עונות. פסגות מושלגות, חום כבד בעמקים, רוחות צד, ובשעות אחר הצהריים גם סופות גשם בהרים.
האגו אמר להמשיך, בחרתי בגוף
ביום השלישי, באמצע עלייה של 14 קילומטר, הדופק עלה מעבר למה שתכננתי. התוכנית אמרה ללחוץ. הגוף אמר להאט. האגו אמר להמשיך. בחרתי בגוף. הגעתי לפסגה. לא מהר, אבל הגעתי.
בסוף כל מקטע היה רגע שקשה להסביר למי שלא רכב שם. אתה עומד בפסגה, עייף, רטוב מזיעה או מגשם, לפעמים כמעט בלי מילים, ומרגיש תערובת מוזרה של כאב, הקלה והתעלות. דווקא ברגעים האלה, בין הדופק הגבוה לשקט של ההרים, יש תחושה נדירה שהמאמץ מנקה ממך את כל הרעש ומשאיר רק דבר אחד פשוט: אתה, הדרך, והבחירה להמשיך.
כמה ימים אחר כך, כשישבתי לראות את הטור בטלוויזיה וראיתי את הרוכבים המקצועיים עוברים בדיוק באותם מקומות, הצפייה כבר הייתה אחרת לגמרי. פתאום כל סיבוב בכביש, כל קיר אבנים, כל פסגה מושלגת וכל ירידה הפכו אישיים. לא כי הייתי שם כמוהם, אלא כי לרגע קצר הבנתי בגוף את גודל האתגר שהם חיים בו.
זה אולי ההבדל הגדול בין רכיבה חובבנית רצינית לבין טיול אופניים. גם כאן נדרשת הכנה, ולא רק כושר. תזונה, שינה, שתייה, הכרת המסלול, חלוקת מאמץ, ציוד מתאים, ובעיקר היכולת להבין מתי לוחצים ומתי מרפים. מי שמגיע בלי תוכנית מגלה מהר מאוד שההר לא מתרשם ממוטיבציה.
מנהלים את המציאות, לא את ה-Excel
אבל השיעור החשוב יותר הוא שהתוכנית לעולם אינה קדושה. היא בסיס לשינויים. תכננת לרכוב בקצב מסוים, אבל החום כבד מדי. תכננת לתקוף בעלייה, אבל הגוף מאותת אחרת. ברכיבה, כמו בניהול, מי שנצמד לתוכנית בכל מחיר עלול לגלות שהוא מנהל את האקסל ולא את המציאות.
בכל רגע יש מדדים: דופק, הספק, מרחק, קצב טיפוס, זמן התאוששות. המדדים לא מחליפים את התחושה, אבל הם מונעים ממך לשקר לעצמך. הבעיה היא לא חוסר בנתונים. כמעט לכולם יש מספיק. הבעיה היא היכולת לקרוא אותם בזמן אמת ולהגיב לפני שההר מכריע אותך.
הנתון הנכון, ברגע הנכון, הוא רשת ביטחון. הוא לא מבטל את הקושי, אבל הוא מאפשר לקבל החלטה לפני שהקושי הופך למשבר.
ככל שהאתגר גדול יותר, כך דווקא הצניעות נעשית חשובה יותר. אתה מבין שאתה לא שולט בהר, לא במזג האוויר ולא בכל מה שיקרה בדרך. אתה כן שולט בהיערכות, בקריאת הנתונים, בניהול האנרגיה וביכולת להגיב נכון כשהמציאות משתנה.
כשחזרתי לשולחן העבודה, שבוע אחרי, הרגשתי שאני מנהל אחרת. לא בגלל שרכבתי, אלא בגלל שזכרתי שההר לא מתרשם מהתוכנית. הוא בוחן את היכולת להתאים אותה. גם ארגונים, מנהלים וצוותים פועלים היום במסלול משתנה: עליות חדות, מזג אוויר לא צפוי והרבה פחות ודאות מבעבר. מי שיגיע מוכן, ימדוד נכון, ינהל אנרגיה וידע להתאים את התוכנית למציאות, יגיע רחוק יותר.
לא תמיד הכי מהר. אבל יציב יותר. וזה, בסוף, ההבדל בין מי שמתחיל חזק לבין מי שמסיים.
הכותב: פרופ' אסף אברהמי | מנכ"ל חילן VALUE ופרופ' אורח בטכניון בפקולטה למדעי הנתונים. טריאתלט חובב ואיש ברזל רוכב בקבוצת TEAMISGAV שבגליל.



















