סיכום איירונמן ציריך 2014 || "היה לי רצון להרגיש את קצה גבול היכולת"

שנים שהטריאתלטית קרן סירוטה מתחרה, אבל לא חשבה לעלות לשלב הבא ולעשות איש ברזל מלא. גם לה לא ברור עדיין איך זה קרה, אבל בסופו של דבר, היא מצאה את עצמה מתאמנת לאיירונמן ציריך. לראשונה היא מספרת על ההכנות, התחרות ועל הרגע שאחרי העטוף בריקנות אפלולית
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
לטעום ברזל. קרן סירוטה

אם הייתם שואלים אותי לפני חצי שנה על איש ברזל, הייתי אומרת לכם ישר שזה פסיכי ואין מצב בעולם. בדיוק שניה אחת לקח ל"אין מצב בעולם" להתחלף ל'"אללה בקטנה". לא ברור מה בדיוק קרה בשניה הזאת, אבל כן ברור כי לעובדה שהתחרות הזו כבר מזמן הפכה לטרנד חזק בארץ היה תפקיד. אנשים שמתאמנים רק שנה או שנתיים, מקסימום שלוש, עושים את התחרות הזו בלי לחשוב פעמיים, ואני, כבר 17 שנה בתחום הטריאתלון, איזה תירוץ יש לי בדיוק?

51823 finish

זהו גם הסיום הראוי היחיד לחמש שנים בהן התמסרתי לחלוטין לאהבתי לספורט ונתתי לאימונים את המקום הראשון והמכובד בסדר העדיפויות. ברור לי שזה לא מצב שיכול להמשך לעד, יש עוד דברים בחיים והגיע הזמן להתפנות אליהם, אבל אם כבר לסיים תקופה אז לפחות לעשות את זה בסטייל (ועם קעקוע למזכרת).

המפגש הראשון עם התכווצויות שרירים
הסיפור של התחרות הזו מתחיל בעצם בתחרות הקודמת – חצי איש ברזל באי פלמה דה מיורקה שבספרד – מקום מקסים ושטוף שמש, שחייה במפרץ שקט, רכיבה מעניינת ומאתגרת עם לא מעט טיפוס וגם די הרבה מישור וריצה לאורך הטיילת וברחובות הסמוכים לחוף. בקיצור, תענוג, אלא שמזג האוויר ביום התחרות היה חם מאוד ובעיקר יבש הרבה יותר מזה שהתרגלתי אליו באימונים בארץ. מתחרים רבים שילמו ל"גנרל אביב ספרדי" בדקות הארוכות של הריצה ואני ביניהם. עבורי היה זה גם המפגש הראשון עם התכווצויות שרירים במהלך תחרות. ב-20 השנים שאני רצה ו-17 השנים בהן אני מתחרה, מעולם לא קרה שהתכווצו לי השרירים ברגליים באופן שמנע ממני להמשיך לרוץ.

עוד כתבות בנושא
סיכום איירונמן אוסטריה: "איש ברזל זו מחלה שאין לה מרפא"
סיכום איירונמן קלגנפורט אוסטריה 2014 | המספרים שמאחורי התחרות
המרתון הראשון שלי

שמעתי על מקרים כאלה, אבל לא ממש האמנתי, ראיתי אותם מהצד וריחמתי עלייהם, אבל לא חשבתי שלי זה יכול לקרות. והנה, דווקא כשארזתי את עצמי (ואת האופניים) וטסתי לעשות תחרות בחו"ל, זה קורה. אין דבר מתסכל יותר מללכת חצי מסלול ריצה, וכמו שריצה טובה משרה תחושת ריחוף והתעלות, כך חוסר האונים מול אי היכולת לרוץ מטביע בדיכאון. אין לי ספק שהגורם להתכווצות השרירים הקיצונית הזו היה איבוד מסיבי של מלחים במהלך הרכיבה (שהיתה אגב אחת הרכיבות המוצלחות והמהנות בחיי), ואת הנחמה היחידה שלי מצאתי בכך שקיבלתי את הכאפה שלי בדיוק בזמן כדי להתיישר לקראת המטרה האמיתית – איירונמן ציריך, שווייץ.

אם לפני אותה תחרות אומללה חשבתי שכל תוספי התזונה – מלחים, ויטמינים, חומצות אמינו, ובעצם כל מה שמגיע בצורה של קפסולה, הם לכל היותר הגזמה מתלהבת, הרי שמאותה תחרות ובמהלך כל תקופת האימונים בלעתי ללא הבחנה מכל הבא ליד – מלחים, BCAA, ויטמין C, מגנזיום, סידן, אבץ. כל זה כמובן בנוסף ולא במקום שייק פטרוזיליה עם ספירולינה טרייה כל בוקר. מוגזם או לא, הפעם לא הייתי מוכנה לקחת סיכונים מיותרים.

זכות גדולה להתאמן לתחרות כזו
אף שבמובנים רבים אני מתאמנת לתחרות הזו כבר קרוב ל-20 שנה, מתוכן 4 שנים במרחקים ארוכים (מרתון וחצי איש ברזל), היישורת האחרונה לקראת התחרות ארכה בסך הכל 7 שבועות, שעיקרם אימוני סוף השבוע. אני אמנם הראשונה שאגיד כי ספורט הוא דרך חיים ולא סתם אמצעי להשגת מטרה כזו או אחרת, ואני באמת מאמינה בזה ובדרך כלל גם די מיישמת, אבל אני גם חייבת להודות שבשביל להתאמן כראוי אני זקוקה למטרה ראויה. היו לא מעט אימונים בחודשיים האלו בהם נאלצתי להודות בליבי שבחיים לא הייתי קמה ומגיעה אליהם אלמלא האיש ברזל "על הראש", ופשוט הערצתי מעומק ליבי את חבריי לקבוצה שהתייצבו בדיוק בזמן להעיר את השמש כחלק משגרת אימונים, מבלי אפילו איזה ספרינט באופק כמטרה.

כמו לאכול אבטיח מול הטלויזיה

הדראפטינג בשחייה הפתיע לטובה

עם זאת, על אף רגעים קשים פה ושם, האמת היא שנהניתי מכל אימון ומכל רגע באותם שבועות של הכנות. אולי כי בסך הכל באמת עשיתי את המינימום שנראה לי הכרחי כדי לסיים בלי לעשות בושות, ואולי כי לא ויתרתי על אף הזדמנות למסאג' (כי צריך לשחרר את השרירים לקראת האימון הארוך הבא), או לארוחה טובה (בלי לדפוק חשבון, כי באמת הנפחים מעלימים הכל), או לשנ"צ התאוששות של שישי (כי פשוט אין כמו שנ"צ התאוששות של שישי). ואולי הידיעה שלא יהיה עוד איש ברזל מלא בעתיד הנראה לעין, הזכירה לי בכל יום ויום איזו זכות גדולה זו להיות מסוגלת להתאמן לתחרות כזו.

בתחילת הדרך חששתי בעיקר מהרכיבה. זה הענף בו יש לי הכי מעט ניסיון. 180 ק"מ עשיתי רק פעם אחת בבית השנטי, וגם זה היה מזמן. די במקרה, כמעט בטעות, יצא שקניתי אופני נג"ש בערך חודש וחצי לפני תחרות. באמת שלא התכוונתי, למעשה אפילו התכוונתי שלא. איכשהו, במקרים רבים, לאופני נג"ש דבוק מלמעלה איזה אחד שמתלהב מעצמו וזה יוצר להם תדמית לא טובה, אבל ה"טרק" האלו חייכו אלי מתוך עמודי הפייסבוק עם עיני הטורקיז הבהירות שלהם ופשוט לא עמדתי בזה. אני לא רוצה להשמע בעצמי מתלהבת, באמת שאני לא, אבל בשנייה שסיימתי את האימון הראשון איתם ידעתי שהרכיבה תהיה בסדר. באהבה כמו באהבה – משהו שם פשוט הרגיש נכון.

באותו רגע גם הבנתי – תחרות איש ברזל היא בעצם תחרות ריצה אחרי שחייה של 3.8 ק"מ ורכיבה של 180 ק"מ. השחייה היא בסך הכל בשביל לפתוח את היום עם משהו מרענן, כך או כך בסוף נצא מהמים לא? והרכיבה, בחיי שזה רק בשביל שנגיע עייפים לריצה. למעט הסכנה הברורה והמיידית של פנצ'רים מרובים ותקלות טכניות אחרות (שזו באמת יכולה להיות בעיה), הרכיבה תתחיל והרכיבה תסתיים. גם אם מתעייפים קצת, ממשיכים להתגלגל. לא נופלים מהאופניים מעייפות.

אבל הריצה, בריצה הכל יכול לקרות. ההבדל בין לרוץ את המסלול לבין ללכת את רובו יכול להצטבר גם לשעתיים ויותר. לא היה לי ספק שאסיים את 42.195 הק"מ שמסכמים את התחרות, השאלה היתה רק אם בריצה, הליכה, או זחילה. בדיעבד, את העובדה שבכלל סיימתי את קטע הריצה אני חייבת לחברי הקבוצה שליוו אותי והעבירו לי בנעימים את הריצות הארוכות. בכלל, הפרגון מהקבוצה לאורך כל הדרך היה מרגש. אפשר להתווכח אם זה הספורט שעושה את העוסקים בו לאנשים טובים יותר, או שהאנשים הטובים הם אלו שמגיעים לעסוק בספורט, אבל העובדה היא שקבוצות הספורט מלאות אנשים מקסימים, וזה, אגב, אם תשאלו אותי, הערך המוסף האמיתי על פני להתאמן לבד.

גם אני הגעתי לזינוק שלי בדקה ה-90
הדבר היחיד שהרגשתי באמת מוכנה אליו הוא מזג אוויר חם (כמו זה שליווה אותי בכל האימונים), והדבר היחיד שהרגשתי כי אני לא מוכנה להתמודד איתו הוא גשם. העובדה שאת כל ההכנות לתחרות ביום שלפני – אימון החלפות קצרצר ואחרון בהחלט, הרשמה, אקספו והפקדת ציוד – עשינו בגשם שוטף שהתחיל בבוקר המאוחר ולא פסק עד הערב, לא עשתה אותי אופטימית במיוחד לקראת יריית הזינוק. עד היום אני לא מצליחה להבין בכלל איך יכול לרדת כל כך הרבה גשם באמצע הקיץ. ואם זה לא מספיק, מי שחשב שהתור להפקדת הציוד בישראמן ארוך, שיחשוב שוב. זה אפילו לא נקרא תור יחסית למה שהיה שם בציריך. לאירופאים יש איזה קטע עם תורים, זה בא להם בכזאת טבעיות לעמוד שעות בתור. עמוק בפנים נראה לי שהם אפילו נהנים מזה באיזה קטע סוטה. יש לציין שכל הישראלים שפגשתי באתר התחרות עשו כל מאמץ להשתלב תרבותית והלכו תמיד לסוף התור כמו ילדים טובים, גם כשהחבר שלהם כבר הגיע לתחילתו. אגב מה שהיה מזעזע יותר מכל היו התורים לתאי השירותים בבוקר הזינוק – שורות שורות של אנשים שפשוט הולכים לפספס את הזינוק שלהם. "Ironman is all about waiting for the right moment" נכתב בעמוד העדכונים החיים מתחת לצילום של התורים הארוכים, כנראה שאותם זה משעשע.

תור זה לחלשים

"לאירופאים יש איזה קטע עם תורים, זה בא להם בכזאת טבעיות לעמוד שעות בתור"

אם להודות על האמת, גם אני הגעתי לזינוק שלי בדקה ה-90 בלי שהספקתי אפילו פיפי אחד לפני הזינוק. העצה הכי טובה שקיבלתי מהמאמן שלי ערב התחרות היתה: "את צריכה לצאת מהשחייה כאילו ישבת עכשיו שעה מול הטלוויזיה בסלון ואכלת אבטיח". ואני, בתור מתאמנת ממושמעת, הקשבתי וביצעתי. לפחות 50% מהזמן ישבתי בשקט בדראפט ונרגעתי. הכל מסביבי אנרגיות גבוהות ובלאגן ואני בשנטי. כזה שנטי לא היה אפילו ברכיבת בית השנטי. ממש "אי של שקט בלב הסערה". כשהרגשתי שאני כבר מתחילה להתעפץ מול הטלוויזיה, יצאתי החוצה להעלות קצת דופק.

ברזל ושני גלגלים

האופניים מחכים למתחרים שיסיימו את השחייה

מה אני אגיד לכם, זה פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש הקטע הזה של הדרפטינג בשחייה. ממש כמו ברכיבה, לא יאומן באיזו קלות אפשר להתקדם בקצב שהיה מוציא לך את המעיים אם היית לבד ולא אחרי מישהו. עוד טיפ מצוין שקיבלתי לגבי השחייה, מחבר יקר שעשה את התחרות בשנה שעברה, והוא שלא להתפתות לעמוד כשעוברים מתחת לגשר בסוף הסיבוב הראשון, אפילו שאפשר, כי האבנים חותכות. לא שיש איזו סיבה מיוחדת לעמוד שם באמצע השחייה, זה פשוט רק מרגיש כמו הדבר הטבעי לעשות אחרי 2 ק"מ במים עמוקים. בקיצור, לפני שהספקתי לעכל שאשכרה זינקתי לתחרות חיי וזה באמת קורה, כבר הייתי על האופניים.

אני לא מתחרה אפילו בעצמי
הרכיבה מתחילה בקטע מישורי של 30 ק"מ לאורך האגם, קטע נעים ונחמד מלבד העובדה שבדיוק בקטע הזה כולם כולל כולם עוקפים אותי. כדי לא לפרוץ בבכי אני מנסה לשכנע את עצמי בלב שזה לא רק בגלל שאני רוכבת גרוע, אלא גם כי אני שוחה לא רע. אז כאשר אלו גברברים מסוקסים וחזקים שעוקפים אותי, כולי גאווה וחיוכים, אבל כשאלה בחורות צעירות (במונחים של איש ברזל כמובן), שנראות בערך בגילי, האינסטינקט הראשוני הוא להגביר, להלחם, ולא לוותר.

180 ק"מ עם קרן

בדיוק אז הגיח מלאך תוצרת כחול לבן וצעק "יאללה קרן". קטע האופניים

בדיוק שם תפסתי את עצמי ואמרתי "רגע, אני לא מתחרה בהן, אני לא מתחרה אפילו בעצמי", והאמת, זה מה שהיה הכי כיף בכל האירוע הזה, ומה שבאמת ייחד אותו מכל אירוע אחר מבחינתי – העובדה שיכולתי פשוט לבוא וליהנות מהאירוע עצמו, בלי להתחרות באף אחד, בלי הלחץ של לעמוד בתוצאה כזו או אחרת, בלי להשוות את עצמי לאחרים ובלי לאכזב את ההורים, פשוט לבוא וליהנות מכל רגע.

אחרי 30 ק"מ פונים שמאלה במעלה הגבעות וההרים אל עבר הכפרים הקטנים שמסביב לציריך, שם קיבלו את פני הרוכבים תזמורות מקומיות ופרות אדומות. לקראת סוף הסיבוב הראשון, השילוב של הירידות החדות עם הרוח והגשם כבר עשה לי ממש קר בנשמה, במיוחד לאור הכישלון החרוץ של כל ניסיונות המשא ומתן שלי עם אלוהי השמש כדי לקבל כמה קרני שמש ישירות. אחרי שסיימתי לקלל את כל השוויצרים ואת אמא שלהם, התחילו מחשבות קשות עד כדי הרהורי פרישה.

בדיוק אז הגיח מאחורי מלאך תוצרת כחול לבן וצעק לי "יאללה קרן".

"מה זה הגשם הזה?!", הוא עוד הספיק לשמוע אותי צועקת לו מאחור ולענות לי.

"יאללה קטן עלינו".

לא יודעת מי זה היה אבל אני חייבת לו הרבה על הניעור הזה.

ועכשו מרתון
באמת קטן עלינו קצת גשם. סיבוב רכיבה שני הושלם עם קצת יותר עייפות, אבל רק מחשבות חיוביות, והסתיים בהקלה עצומה מפני שהכל עבר חלק בלי פנצ'רים או תקלות מיותרות אחרות. זהו, נשאר רק לרוץ קצת וסיימנו. אחד הדברים הנחמדים בתחרות בציריך הוא ששטח ההחלפה ממש צמוד לשער הסיום, ומסלול הריצה עובר דרך שער הסיום ומסביב לשטח ההחלפה. כך, בהחלפה לריצה יכולתי גם להחליף חיוכים עם חבר טוב מהקבוצה שבדיוק סיים את סיבוב הריצה הראשון שלו וגם לשמוע את הראשונים חוצים את קו הסיום. בסוף הסיבוב הראשון יכולתי לראות את אחרוני הסאב-עשר מסיימים עם חיוך ענק של אושר צרוף על הפנים.

בסך הכל היו 4 סיבובים בריצה, דבר שנראה לי קצת מדאיג בהתחלה מפני שכל מעבר בסמוך לאזור הסיום נראה לי כפוטנציאל מסוכן לפיתויי פרישה. על אף חששותיי, הרדיוס המצומצם יחסית של מסלול הריצה התגלה כיתרון עצום, בעיקר בכל מה שקשור לעידוד. בכל פינה על המסלול, אף הנידחת ביותר, היה קהל שעודד במרץ כל מתחרה ומתחרה, ורבים אף הגדילו לעשות ונתנו יחס אישי לכל מתחרה כשקראו לו בשמו. בגדול, התוכנית שלי לגבי הריצה היתה שב-20 הק"מ הראשונים עדיין אהיה רעננה יחסית (מה גם שזה מרחק שתרגלתי לא מעט במסגרת אימונים משולבים), וב-20 הק"מ האחרונים כבר אפשר לספור אחורה. בפועל זה רק חצי עבד.

אה ובסוף יש גם מרתון

אה ובסוף יש גם מרתון

שני הסיבובים הראשונים באמת עברו חלק יחסית, למעט הרבה יותר מדי עצירות לפיפי, אבל בסיבוב השלישי הגיע המשבר. לספור אחורה ולדעת שיש רק עוד 20 ק"מ התגלה כלא אפקטיבי במיוחד. גם כל הגוף כבר כואב בשלב הזה, חלקים מסוימים יותר ואחרים פחות, אבל בגדול הכל כואב. אני כנראה אתווכח עם עצמי לעד אם מה שהרים אותי מהרצפה בסיבוב האחרון היה האדוויל שלקחתי, או המחשבות על קו הסיום. כמי שתמיד מחפשת את התשובות בחומר ולא ברוח, אני אומרת שזה האדוויל, אבל כמי שהייתה שם וחוותה את הרגע, אני נאלצת להודות ש'הכל בראש' זו לא סתם קלישאה. זו קלישאה, כי זה באמת נכון, והמחשבות על זה שבעוד ק"מ ספורים אגשים חלום של שנים, הן שהציפו אותי באופוריה שחלמתי עליה.

זה בעצם כל מה שרציתי להשיג בתחרות הזו – לסיים כשאני רצה, כשאני מרגישה טוב, כשאני מחייכת. הק"מ האחרונים האלו היו רגעים נדירים של אושר שיישארו איתי לעד. בקו הסיום עצמו, הכל קרה מהר מדי. אחרי שחציתי אותו הצטערתי קצת שרצתי כ"כ מהר את המטרים האחרונים (בניגוד להמלצות המדריך למתחרה, אגב, שממליץ להאט קצת וליהנות מהרגע). כ"כ הרבה אימונים, הכנות, ויתורים, חששות, תכנונים, מחשבות, ציפיות וחלומות נדחסו לתוך רגע כ"כ קצר. אז עצרתי להצטלם שוב על הקיר, שתיתי עוד קצת בירה, ועשיתי עוד מתיחות (כן, הצלחתי להרים את הרגל גם בסוף האיש ברזל, ותכלס, על זה הייתי הכי מרוצה מעצמי כי זה כבר באמת משהו שלא כל אחד יכול לעשות). זה לא עזר. הסדקים הקטנים שבישרו על החלל העמוק שייוותר עם סיום הפרק הזה בחיי כבר נפערו שם.

להרגיש את קצה גבול היכולת
לפחות "המקלחת שאחרי" עדיין חיכתה לי. הרי אין כמו מקלחת טובה אחרי אימון, ותנסו רק לדמיין את עוצמת החוויה אחרי תחרות איש ברזל. המארגנים מבינים זאת היטב ועל כן דאגו למקלחות ניידות ברמה גבוהה במתחם הסיום. קצת העיבה על השמחה העובדה שפשוט כאב נורא להסתבן, כי לגעת בגוף שגם ככה כואב, זה עוד יותר כואב, אבל עדיין מקלחת זו מקלחת, והיא היתה שווה הכל.

במבט לאחור, קצת ממרחק, נראה לי שאחד הדברים שמאוד משפיעים על החוויה בתחרות כזו הוא מי מחכה לך בקו הסיום ועם מי אתה יכול לחלוק את הרגע המיוחד הזה. ועם כל הכבוד לתחרויות בחו"ל, יש לנו מזל שיש לנו תחרות אחת כזו גם בארץ, כשבקו הסיום מחכים משפחה, חברים, ואינסוף מכרים מבלי שצריך להטיס את כולם מעבר לים.

בקרוב: מחשבות על הכל

אם כבר לסיים תקופה אז לפחות לעשות את זה בסטייל ועם קעקוע למזכרת

היום שאחרי התחרות היה ללא ספק אחד הימים המאושרים בחיי, ולא איכזב אף פנטזיה רטובה שהרצתי בראשי כדי להעביר את הזמן בריצות הארוכות במהלך האימונים, אבל שום דבר לא הכין אותי לדיכאון שחיכה לי עם החזרה לארץ. בין אם היתה זו נפילת המתח המלווה כל סיום של פרוייקט גדול בחיים, או החסך הפתאומי באנדורפינים בגוף שהתרגל ל 3-4 שעות אימון ביום בממוצע ופתאום נח, השבועיים-שלושה שאחרי התחרות היו שבועות קשים, שממש ממש לא הזכירו שום דבר שפינטזתי עליו תוך כדי ריצה. בתיאוריה, הפגרה שאחרי תחרות איש ברזל היא הזדמנות מצוינת להשלים זמן איכות עם משפחה וחברים שהוזנחו לטובת האימונים, להתנסות בענפי ספורט חדשים (גלישה, סאפ, קיאקים, טיפוס על קירות) או אפילו תחביבים חדשים שאינם קשורים לספורט, כמו: צילום, פיסול בנייר, בישול מולקולרי, עיצוב בבצק סוכר וכדומה.

בפועל, כנראה שלקחתי את העניין הזה של הפגרה קצת רחוק מדי. זה מאוד אישי כמובן, אבל מסתבר שמנוסים ממני ממליצים דווקא על התאוששות אקטיבית של אימונים קצרים וקלים ולא על מנוחה מוחלטת. מניסיוני אני יכולה רק לספר שלהסתפק בשיעור יוגה אחד בשבוע לא עשה לי טוב בכלל. כשאני בכל זאת מנסה לשחזר מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשלחצתי על "register", אחד הדברים שמשכו אותי לעשות איש ברזל היה הרצון להרגיש את קצה גבול היכולת, והתחרות הזו בהחלט נתנה לי את ההרגשה שמתחתי עוד קצת את הגבול ומיציתי יכולות. זו חוויה מאוד מיוחדת ובהחלט מומלצת, אבל ראו הוזהרתם – אתם עלולים להתמכר.


קרן סירוטה היא טריאתלטית ואשת ברזל

0.00 avg. rating (0% score) - 0 votes


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

  • רץ צעיר הגיב:

    נורא אהבתי את הכתיבה
    הומור עצמי
    משועשעת
    מעבירה את החוויה כמו שצריך
    הרבה בהצלחה ובאמת כל הכבוד!!

    1. יוסי הגיב:

      כתבה נהדרת.
      רק הערה לכל ספורטאי סיבולת שלוקחים משככי כאבים מסוג Advil ודומיהם מקבוצת ה nsaids.
      אתם מסכנים את בריאותכם. התרופות הללו בנוכחות מצב של דחק והתייבשות בגוף יכולות לגרום לאי ספיקת כליות ולב חריפה. עדיף לא לקחת את הסיכון !

  • אלעד הגיב:

    תותחית!!!

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"כשמישהו אומר לי שאני לא יכולה לעשות זאת, אני פשוט לא מקשיבה לו", פלורנס גריפית ג'וניור



הטוויטר שלנו

ערוץ הוידאו של שוונג

הפודקאסט של שוונג: ניהול אקטיבי פרק 5
הפודקאסט של שוונג: ניהול אקטיבי פרק 5
21:41
"אין לי מלים - זה היה החלום שלי"
"אין לי מלים - זה היה החלום שלי"
02:09
הפודקאסט של שוונג עם המאמן דן סלפטר
הפודקאסט של שוונג עם המאמן דן סלפטר
30:17
פרויקט ישראמן שלי - פרק 5👑"מה יותר קשה האימונים או התחרות?"
פרויקט ישראמן שלי - פרק 5👑"מה יותר קשה האימונים או התחרות?"
01:51
הפודקאסט של שוונג לסיכום טור דה פראנס 2022
הפודקאסט של שוונג לסיכום טור דה פראנס 2022
01:11:39
היתרונות של היוגה לספורטאים ולרצים
היתרונות של היוגה לספורטאים ולרצים
40:50
פרויקט ישראמן שלי - פרק 4👑"איך המשפחה הגיבה כשהודעתם להם שאתם נרשמים לישראמן?"
פרויקט ישראמן שלי - פרק 4👑"איך המשפחה הגיבה כשהודעתם להם שאתם נרשמים לישראמן?"
01:58
פרויקט ישראמן שלי - פרק 3👑"מתי הפעם הראשונה שהשתתפת בישראמן?"
פרויקט ישראמן שלי - פרק 3👑"מתי הפעם הראשונה שהשתתפת בישראמן?"
02:13
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 4
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 4
29:02
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 3
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 3
30:20
הפודקאסט של שוונג: סיכום אליפות העולם בשחייה
הפודקאסט של שוונג: סיכום אליפות העולם בשחייה
30:09
הפודקאסט של שוונג: סיכום היום השני באליפות העולם בשחייה
הפודקאסט של שוונג: סיכום היום השני באליפות העולם בשחייה
30:31
איך מתכננים תחרות איש ברזל בחו"ל?
איך מתכננים תחרות איש ברזל בחו"ל?
44:51
"ישראמן שלי פרק 02": מה הרגשתם כשחציתם את קו הסיום של התחרות?
"ישראמן שלי פרק 02": מה הרגשתם כשחציתם את קו הסיום של התחרות?
02:12
"ישראמן שלי": מה עולה לכם לראש כשאתם חושבים על ישראמן?
"ישראמן שלי": מה עולה לכם לראש כשאתם חושבים על ישראמן?
01:21