להיות פייסר, מכתיב קצב, זה דבר קשה. להיות פייסר בירושלים… זה כבר עניין אחר. בזמן שפייסר מחשב לעצמו את הזמן הממוצע לקילומטר ובונה לו אסטרטגיה, בדרך כלל Even Split (כלומר ששני חצאי הריצה באותו הקצב), או נגטיב (כלומר שהחצי השני של הריצה מעט מהיר מהראשון), יש לו אחריות גדולה על שאר הרצים שאיתו בדבוקה.
לכתבות נוספות בנושא:
שורדת השבי קרינה ארייב הזניקה את מרתון ירושלים, סימנוביץ' וג'פקירוי ניצחו
בין ירושלים לשלומי: סיפורה מעורר ההשראה של אפרת אברהם
כששני רצים החליטו להפוך את הריצות שלנו למזכרת משמעותית: הכירו את Runline
צריך לזכור שפייסר ירוץ בדרך כלל כחצי שעה יותר לאט מהיכולת העכשווית שלו. לדוגמה, רץ שסיים מרתון על 4:00 שעות, יפייסר על 4:30 שעות כדי להימנע מקושי בדרך. אלא שעבור הרץ הנמצא בדבוקה, זה הולכת להיות הריצה הכי חזקה שלו, מיקסום היכולת שלו במרתון, והוא נעזר בשירותי הפייסר על מנת להקל על עצמו במעט.
שליו ברוש ומליסה מנשה במרתון ירושלים | צילום: Sportphotography
כפייסר, אתה אחראי על הזמן שנקבע לך, אבל מומלץ ואפשר לעזור לרצים בדבוקה שסביר שפחות מנוסים ממך או פחות מהירים. כל דבר שתאמר בדרך יעזור בצורה כזאת או אחרת להמשך הדרך. בין אם אלו תזכורות לקחת מים וג'לים, להסדיר נשימות איפה שניתן, מילה טובה, או תיקון של טעויות שרצים עושים בשל חוסר הניסיון.
כל זה קורה במרתון רגיל… במרתון ירושלים זה סיפור אחר לגמרי. הפייסרים יהיו מנוסים יותר ולבטח כאלו שרצו בעבר את מרתון ירושלים. האסטרטגיה במרתון ירושלים היא קצת שונה ממרתונים רגילים, שכן רצים לפי טופוגרפיה משתנה.
כמובן שיש לשמור על המסגרת הכללית של הקצב, אך הוא ממש לא יהיה זהה לאורך כל ק"מ, מכיוון שהתוואי משתנה כל הזמן. לפעמיים מגיעה ירידה ארוכה, או עלייה מתישה ואיתה הורדת הקצב וכל הזמן צריך לחשב כמה זמן "בזבזת" בעליות וכמה "בנק דקות" הצלחת ליצור לעצמך בריצה בירידות. לדוגמה, ההתחלה בירושלים ברובה מישורית ובמגמת ירידה, לכן ניתן לגנוב כמה שניות לקילומטר כדי לבזבז אותן בהמשך בעליות המתישות של ז'בוטינסקי וכובשי קטמון.
שליו ברוש ומליסה מנשה במרתון ירושלים | צילום: Sportphotography
השנה מליסה מנשה ואני היינו פייסרים של 4:30 שעות, זו פעם השלישית, מה שאומר שגם ידענו לנהל את הריצה שלנו, גם לא להילחץ מאיבוד הזמן בעליות, וגם להחזיר היטב בירידות.
הסברנו בקצרה לחבר'ה שרצו להיצמד אלינו את האסטרטגיה וכיצד עליהם לנהוג במרתון מהסוג הזה, ולשמחתי זרמו איתנו לא מעט רצות ורצים והיו איתנו בדבוקה בהתחלה. לאט לאט, התחלנו לשחרר אנשים, כשראינו שאנחנו קצת מעכבים אותם, שלחנו אותם לשבור שיא אישי.
להיות פייסר זה לא לשבור עוד שיא, זה לתת למען האחר, ויש לזה תרומה לא פחות כיפית. לראות את האנשים מסיימים בדמעות בקו הסיום, מודים לך שניהלת את הריצה, אין לזה מחיר. לי אישית הייתה חוויה טובה, מרתון באווירה טובה ומזג אוויר נהדר. ובסוף, מרתון ירושלים התשיעי שלי ומרתון 98 שלי בסה"כ. כנראה שיש משהו בו אם אני חוזר אליו בכל שנה.
שליו ברוש ומליסה מנשה במרתון ירושלים | צילום: Sportphotography
מליסה מנשה: "ירושלים היא אולי העיר הכי שנויה במחלוקת בעולם. כל פינה טומנת בחובה מבנה או סיפור היסטורי, אישי, דתי, לאומי… את אותה העיר המדוברת – סגרו בשבילי ליום אחד. זו התחושה, וזו תחושה עילאית מדהימה. על אחת כמה וכמה לפייסר במרתון הזה היא זכות עבורי, ואתגר כרצה וכמאמנת".
"השנה ראינו המון רצים שרצו איתנו, או רק חלפו לרגע, והיה לי חשוב מעבר לאחריות המתבקשת מפייסר – להביא אותם לקו הסיום בזמן – גם להזכיר שמה שקורה כאן לא מובן מאליו. הריצה היא כלי מדהים ואני מקווה שבשיחות הקצרות הצלחתי להזכיר לרצים להעריך וליהנות שבחרו בדרך הזו, ולהיות גאים בעצמם במרתון לא פשוט בכלל.
בשיתוף פעולה נפלא עם שליו דאגנו לרווחת הרצים הפיזית והנפשית ומקווים לפגוש עוד רצים, חדשים וותיקים כאחד, גם בשנה הבאה".
הפייסרים של מועדון ארוחת הבוקר במרתון ירושלים | צילום: פרטי
לצערי בחצי מרתון אני נתקלתי בפייסרים שלא עשו את העבודה הטובה שמתוארת פה. נראה שהם רצו בפוזיטיב ספליט משמעותי ופשוט עמדו לפני קו הסיום כדי לסיים בזמן היעד. בצורה כזאת הפייסר גורם יותר נזק מתועלת.