יומן מסע

"הגעתי לברלין באמצע הקיץ ואני עוזבת אותה בדיוק באותו הזמן. אני אוהבת להביט אחורה ולראות איפה הייתי ומה אני עכשיו," דפנה שב נפרדת מברלין וחוזרת לרוץ בשבילים המוכרים של ארץ ישראל 
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp


"הגעתי לברלין באמצע הקיץ ואני עוזבת אותה בדיוק באותו הזמן. אני אוהבת להביט אחורה ולראות איפה הייתי ומה אני עכשיו," דפנה שב נפרדת מברלין וחוזרת לרוץ בשבילים המוכרים של ארץ ישראל 

מאת:דפנה שב


אני לא רוצה לקרוא לזה פרידה, כי המילה הזו מעלה בי רגשות עצובים של סוף, בעוד בשבילי, הסיום בברלין הוא תחילתו של מסע חדש. אני מעדיפה להסתכל על התקופה הזו כעל מכלול של ארועים שהובילו אותי למה שאני היום ומה שאני רוצה להיות, וכמו תמיד, גיליתי את הכל תוך כדי ריצה.

המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש ועולה לרוב האנשים שהם שומעים "גרמניה", זה שואה. כבר בימים הראשונים שלי בברלין שמתי לב שלחיות בה זה להיות מודע כל הזמן לרוח השואה המרחפת מעל העיר, אבל זו העובדה: כאן הכל התחיל. נכון שעברו כמעט שבעים שנה, הרבה השתנה, אבל הנה, מפעל ההשמדה הפך למפעל הנצחה, וכך בכל פינה הגרמנים יודעים להראות לנו שיש להם רגשי אשמה.

את רוב הריצות שלי התחלתי מהבית. הבתים בברלין שבהם חיו יהודים שנרצחו מסומנים. בכניסה לבניין על המדרכה מוטבעים אבני ברזל עם שם, תאריך המוות והמקום. רק ברחוב שלי הצלחתי לספור עשר משפחות בערך, ואם פתאום הייתי מבחינה בעוד אבנים הייתי סופרת לפעמים כמה יש עד סוף הרחוב, או עד הבלוק הבא. עם הזמן למדתי גם להתעלם מהאבנים ולחלוף על פניהן בלי לקרוא מה שכתוב ולהמשיך הלאה.

המסלול הקבוע שלי עבר ליד האנדרטה לקורבנות השואה. אני חושבת שהיא נועדה להיות אנדרטה מציקה, מעיקה, גדולה דווקא בלב העיר. האנשים התרגלו לנוכחות שלה ומסתבר שהיא מצליחה להעביר את המסר. 2770 אבנים בגדלים שונים שוכנים לצד הטירגארדן ושער ברנדנבורג. מלבד התיירים הפוקדים אותה מדי יום, אנשי העיר חיים איתה, יושבים על האבנים לאכול, לפטפט, לנוח, או סתם חולפים בלי לשים לב באמת.

בריצות לכיוון יער גרונוואלד וביער עצמו הייתי חולפת על פני רציף שבע-עשרה, רציף השילוחים. בית הקפה בסמוך אליו עורר בי הרגשות רעות כי בקביעות הוא היה מלא, ואני הצצתי לראות אם יש מישהו באנדרטה. תמיד היא היתה ריקה כיוון שאף תייר לא מגיע לאנדרטה בשעה שבע בבוקר בימי שבת או ראשון, אבל בשבילי, המעבר הזה שם,היה טעון. השילוב הזה בין אני שרצה ונושמת יחד עם רעש הרכבות מהדהד באוזניי כל פעם מחדש צרם.

רצתי על המון שבילים במהלך השנה הזו. החל מצפון גרמניה באזור האגמים, עד דרזדן בדרום, ביער השחור מערבה יותר, בהמבורג ועוד הרבה מחוזות ושכונות. כל המקומות היו מאד שקטים ופסטורליים, כל מסלול היה מיוחד או מאתגר. השקט הזה לעיתים היה ממכר כל כך שהייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה בעצם ההבדל בין לחיות במדינה ללא מלחמה: אין חדשות, אין קסאמים, אין מילואים לחבר, הכל רגוע, הכל דבש. למרות כל זה ידעתי בתוך תוכי שזה שקט מזוייף, ומהצד שלנו זה יותר נראה כאילו מנסים להשקיט כדי ששום דבר לא יפרוץ החוצה, ששום שד או זיכרון עבר לא יקום בשנית.

בין הריצות ניסיתי ללמוד את השפה ונחשפתי למנטליות החדשה: התעצבנתי לא מעט, בכיתי הרבה, צחקתי יותר, התרגשתי וכעסתי, כל אלו קרו בכל פעם שהבנתי על בשרי מה הם הבדלי תרבות.זכיתי להכיר את משטר הלימוד בכל הנוגע להוראת שפות, והשיא היה שגיליתי לתדהמתי שהמורה לגרמנית בעצם יודעת לדבר גם אנגלית. היא הסכימה לגלות לי את החדשה המרעישה באחד השיעורים האחרונים שכבר לא נותרה ברירה וגילינו ביחד שכמעט כל הזכר-נקבה הוא הפוך בין עברית לגרמנית.

   

גיליתי שרוכבי האפניים הם השולטים האמיתיים על הכביש. לראשונה בחיי רכבתי לעבודה ובחזרה מדי יום, בכל מזג אויר, ובעצם הרגשתי כמו מלכה. בדרך לשגרירות וממנה נתנו לי זכות קדימה, אף אחד לא חתך אותי, לא צפר לי, לא עמד על השביל ללא סיבה, תמיד פינו לי את הדרך, גם הכלבים. כמובן שהיו יוצאי דופן,כי מסתבר שגם הגרמנים עצבניים בבוקר כמו הרבה אנשים אז הייתי צריכה להיות זהירה. פעם אחת ויחידה עצר אותי שוטר כי נסעתי בניגוד לחוק על המדרכה ולא על הכביש. פעמיים, נסעתי על שביל להולכי רגל בלי כוונה, ושתי נשים מבוגרות לא נתנו לי לעבור, זאת אומרת, הן המשיכו ללכת בדרכן בראש מורם, בידיעה שהן מצייתות לחוק ואני-לא.

שפע של קבוצות הריצה והמועדונים בברלין, הארועים והמרוצים שמאורגנים למופת יצרו אצלי באופן טבעי ציפיות גבוהות לגבי קבוצת הריצה שאאמץ לעצמי או שהיא תאמץ אותי אליה. חשבתי שזה יהיה פשוט למצוא קבוצה נחמדה עם אנשים שרצים בקצבים שלי ושיהיו בה גם בנות לרוץ איתן, שנוכל לדבר על הדברים שכולנו אוהבות. אבל המציאות התבררה לדאבוני די מהר, שלהיות זרה בלי שפה בגרמניה זה לא פשוט בכלל. נוכחתי לגלות מנטליות שונה שבה כל אחד לבד עם עצמו. היו אימונים שאף אחד לא דיבר איתי.

הרגשתי שלמאמן לא איכפת ממני וקיוויתי כל פעם מחדש לאיזו מילה טובה. כל אלו הגיעו לבסוף, אחרי תקופה ארוכה, קשה, מעיקה והקרירות הזו העלתה בי געגועים לארץ. לא נותרה לי כל ברירה אלא להמשיך לרוץ בעיקר לבד, להתאמן לקראת כל מה שאני רוצה להשיג למרות כל הקושי. אפשר להגיד שדווקא בגלל שהמשכתי לרוץ יכולתי להתנחם בריצות של עצמי והבנתי שבסופו של דבר הריצה שלי היא שלי, ואף אחד לא יקח אותה ממני.

הזמן עבר מהר משובץ באוסף הארועים, החוויות והריצות והגעתי לנקודת זמן שאני צריכה לחשוב קדימה. בקיץ שעבר היה לי רק מושג קלוש לגבי העתיד ומה השאיפות שלי ולכן התקופה הזו היתה זמן מצויין לחשוב, להחליט, לבדוק אם אני צריכה לעשות ויתורים ובעיקר להציב מטרות. הסתכלתי אחורה בזמן ונזכרתי באני שלפני הריצה ובייחוד לפני המרתון וגיליתי שהיום אני מסוגלת לחלום הרבה יותר גדול ורחוק וברצינות. וכך בשבועות האחרונים שנותרו לי בעיר התחלתי לרקום במוחי את החלום, את העתיד ואת המסע החדש שמחכה לי בארץ.

אני יודעת שעם כל החלטה גדולה צריך לעשות ויתורים והאמת היא שלפני עשר שנים היו לי תוכניות אחרות אבל החיים הובילו אותי אחרת. נראה לי שהמרחק הוא שעשה את כל ההבדל, כי בסופו של דבר החלום שלי היה לי כל הזמן מתחת לאף וגיליתי אותו רק מעבר לים. אני אסירת תודה לברלין על כך ואני שמחה לחזור לארץ כי זו תהיה התחלה חדשה של מסע לא קל אבל בסופו, אהיה מי שאני רוצה להיות.

תמונות: נעמי, חברה טובה.

0.00 avg. rating (0% score) - 0 votes


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"כשמישהו אומר לי שאני לא יכולה לעשות זאת, אני פשוט לא מקשיבה לו", פלורנס גריפית ג'וניור



הטוויטר שלנו

ערוץ הוידאו של שוונג

הפודקאסט של שוונג: ניהול אקטיבי פרק 5
הפודקאסט של שוונג: ניהול אקטיבי פרק 5
21:41
"אין לי מלים - זה היה החלום שלי"
"אין לי מלים - זה היה החלום שלי"
02:09
הפודקאסט של שוונג עם המאמן דן סלפטר
הפודקאסט של שוונג עם המאמן דן סלפטר
30:17
פרויקט ישראמן שלי - פרק 5👑"מה יותר קשה האימונים או התחרות?"
פרויקט ישראמן שלי - פרק 5👑"מה יותר קשה האימונים או התחרות?"
01:51
הפודקאסט של שוונג לסיכום טור דה פראנס 2022
הפודקאסט של שוונג לסיכום טור דה פראנס 2022
01:11:39
היתרונות של היוגה לספורטאים ולרצים
היתרונות של היוגה לספורטאים ולרצים
40:50
פרויקט ישראמן שלי - פרק 4👑"איך המשפחה הגיבה כשהודעתם להם שאתם נרשמים לישראמן?"
פרויקט ישראמן שלי - פרק 4👑"איך המשפחה הגיבה כשהודעתם להם שאתם נרשמים לישראמן?"
01:58
פרויקט ישראמן שלי - פרק 3👑"מתי הפעם הראשונה שהשתתפת בישראמן?"
פרויקט ישראמן שלי - פרק 3👑"מתי הפעם הראשונה שהשתתפת בישראמן?"
02:13
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 4
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 4
29:02
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 3
הפודקאסט של שוונג ניהול אקטיבי - פרק 3
30:20
הפודקאסט של שוונג: סיכום אליפות העולם בשחייה
הפודקאסט של שוונג: סיכום אליפות העולם בשחייה
30:09
הפודקאסט של שוונג: סיכום היום השני באליפות העולם בשחייה
הפודקאסט של שוונג: סיכום היום השני באליפות העולם בשחייה
30:31
איך מתכננים תחרות איש ברזל בחו"ל?
איך מתכננים תחרות איש ברזל בחו"ל?
44:51
"ישראמן שלי פרק 02": מה הרגשתם כשחציתם את קו הסיום של התחרות?
"ישראמן שלי פרק 02": מה הרגשתם כשחציתם את קו הסיום של התחרות?
02:12
"ישראמן שלי": מה עולה לכם לראש כשאתם חושבים על ישראמן?
"ישראמן שלי": מה עולה לכם לראש כשאתם חושבים על ישראמן?
01:21