דז לינדן יודעת דבר או שניים על ריצה למרחקים ארוכים. עם ניצחון במרתון בוסטון 2018, שתי הופעות אולימפיות ושיא עולם ב-50 ק"מ, שעדיין טרם נשבר, היא נחשבת לאחת הרצות הגדולות בתולדות ארה"ב. ובכל זאת, גם לינדן, שהשלימה אינספור מרתונים, סבורה שלא חייבים להפוך את המרחק הזה ל-42.2 ק"מ ליעד העליון של כל רץ.
לכתבות נוספות בנושא:
קיפצ'וגה נפרד מהעולם המקצועני ומכריז על אתגר חדש: 7 מרתונים ב-7 יבשות.
עם דגל מונף וראש מורם: הישראליות והישראלים ריגשו במרתון ניו יורק.
"הרגשנו שווים עם כולם": תלמידי בי"ס הרים על הרצף האוטיסטי ישתתפו בחצי מרתון קיסריה.
לינדן השתתפה לאחרונה בתכנית הרשת הפופולרית SubwayTakes. היא התארחה בתכנית לרגל ביקורה במרתון ניו יורק, שם שימשה כמכתיבת קצב עבור השחקן והזמר אנתוני ראמוס. באותו ראיון היא זרקה פצצה קטנה, שגררה לא מעט תגובות: "מרתונים הם אוברייטד", אמרה, ומיהרה לנמק.
"5 ק"מ? מדהים. 10 ק"מ? מדהים. שני מייל? גם מדהים", הסבירה לינדן. "מטרי, אימפריאלי – לא משנה. אם אתה יוצא לרוץ, זה פשוט מעולה".
לדבריה, העולם קצת נשבה בקסם של המרחק הארוך, כאילו זה היעד היחיד שמגדיר רץ אמיתי. אבל לינדן מציעה מבט אחר: לחגוג כל מרחק, כל צעד, וכל מטרה בדרך. לא כל אחד צריך או רוצה לרוץ מרתון – וזה לגמרי בסדר. מי שרץ 5 ק"מ בשכונה, או עובד לאט לאט לקראת חצי מרתון – ראוי בדיוק לאותה הערכה, לדבריה.
"אנשים לפעמים חושבים שהם חייבים ישר לכבוש מרתון", אמרה. "אבל ריצה היא מסע. זה יכול להתחיל בקילומטר אחד, והדבר הכי חשוב הוא פשוט ליהנות מזה".
במילים אחרות – דווקא מי שמזוהה כל כך עם מרחק המרתון, מזכירה לכולנו למה התחלנו לרוץ מלכתחילה. לא בשביל המדליות או המרחקים, אלא בשביל התחושה, השקט, וההתקדמות האישית. אז בין אם אתם מכוונים ל-5 ק"מ במרוץ נשר, מתכוננים לחצי מרתון השרון, או רק מנסים להפוך את הריצה לחלק מהשגרה – המסר של דז ברור: "כל ריצה שווה לחגוג".
