בשבוע שבו המצב הביטחוני בישראל החריף והטיסות לחו"ל הפכו לאתגר לוגיסטי של ממש, שיין בר קיבלה החלטה לא שגרתית. רצת האולטרה הישראלית יצאה לריצת 24 שעות עצמאית על מסלול הספרטניון בתל אביב. מה שהתחיל כאלטרנטיבה מאולתרת לתחרות שתוכננה ביוון, הפך לאחד הרגעים העוצמתיים של קהילת האולטרה המקומית.
לכתבות נוספות בנושא:
המרתוניסטית אמה בייטס חשפה: נותנת החסות עזבה אותי כי אני בהריון.
בגיל 22 בלבד: לילה מילר הפכה לאישה הראשונה שמסיימת את ה-וייפר 300.
ליז מלכה ניצחה באולטרה מרתון 24 שעות של ספרטה עם שיא מסלול.
התוכנית המקורית של בר הייתה להשתתף בתחרות רשמית ביוון בסוף מרץ. אלא שכשהחלו המטחים מאיראן והמציאות הפכה מורכבת, היא הבינה שהיציאה מהארץ בספק גדול. "ביום שני בבוקר עוד יצאתי לאימון רגיל ובמקביל ניסיתי למצוא דרך להגיע ליוון", היא מספרת בראיון לשוונג. "כשהבנתי שהדרך לסלוניקי תיקח כמעט יממה דרך טאבה – בדקתי את מזג האוויר, ותוך רבע שעה החלטתי: מחר בחמש בבוקר אני יוצאת לריצת 24 שעות. עם או בלי תמיכה".
שיין בר | צילום: פרטי
מי שלא הופתע מההחלטה הוא המאמן שלה, תומר אלמוג, שכבר רגיל, לדבריה, "לזרום עם השיגעונות". למרות שמדובר באירוע עצמאי ללא מדידה רשמית, בר לא הייתה לבד. "המדידה היא לפי השעון, סוג של אימון סולו מאוד ארוך", היא מסבירה, "אבל חברים מדהימים התגייסו בהתראה קצרה. לאורך רוב השעות היה מישהו לצידי. בריצה, על אופניים, או ברכב ששימש כתחנת הזנה".
גם המציאות הביטחונית לא נשארה מחוץ למסלול. במהלך הריצה נשמעו אזעקות לא פעם, ובר בחרה להתנהל לפי תחושת השטח. "במהלך היום המשכתי לרוץ, אבל חשוב לי להדגיש שאני לא מעודדת אחרים לפעול ככה", היא אומרת. "בלילה, כשציפו למטחים כבדים יותר, נכנסנו – אני וסופי – למרחב מוגן בחניון של אסותא עד שנרגע".
סולידריות נדירה בספורט
אותה סופי היא סופי וקסלר כהן – מי ששברה בינואר האחרון את השיא הישראלי ב-100 מייל שהיה שייך לבר. למרות התחרות ביניהן לכאורה, השתיים מציגות סיפור אחר לגמרי. "סופי היא קודם כל אישה מדהימה", אומרת בר. "ידעתי שהיא מכוונת לשבור את השיא שלי, ובכל זאת היה לי חשוב להיות שם עבורה בספרטניון. כשהיא הצליחה – שמחתי מאוד. כשהודעתי לה על הריצה הזו, היא מיד התגייסה והעבירה איתי את כל הלילה. זו תחרות בריאה, והלוואי שנראה עוד פרגון כזה".
שיין בר וחגית מילר לוי. סיוע כל היממה | צילום: פרטי
בניגוד לתחרויות רשמיות, כאן לא היו שערי זינוק או קהל גדול. אבל התחושה, לדבריה, לא נפגעה. "אחרי שנה וחצי של פציעות, עצם זה שאני רצה מילא אותי באושר. אנשים בפארק עודדו, חברים הגיעו, ופשוט שמחתי על כל קילומטר".
מהר יותר מהשיא
והקילומטרים הצטברו. הרבה מהם. לפי נתוני השעון, את 160 הקילומטרים הראשונים היא השלימה בזמן של 15:54 שעות – תוצאה מהירה יותר מהשיא הישראלי הרשמי ל-100 מייל, גם אם אינה מוכרת. את 24 השעות סיימה עם 211.8 קילומטרים. "תוך כדי ריצה בכלל לא שמתי לב שחסר לי קילומטר למאה מייל מלאים", היא מודה. "פשוט עצרתי להחליף בגדים והמשכתי".
הפעם, בניגוד לעבר, הדגש היה אחר. "אחרי שבספרטתלון האחרון רצתי פצועה ושילמתי על זה בשלושה חודשי החלמה, המטרה הייתה להתנהל נכון עם מינימום נזק. מהבחינה הזו – הצלחתי לגמרי".
הקהילה התגייסה | צילום: פרטי
גם הסיום, לדבריה, הפתיע לטובה. "הרגשתי מצוין. סיפוק אדיר. אפילו ההתאוששות הייתה מהירה – תוך ארבעה ימים כבר חזרתי לאופניים, ועוד מעט חוזרת לרוץ".
ומה הלאה?
"בעוד פחות מחודש יש לי ריצת 100 ק"מ בדנמרק, ואני מקווה שתצא לפועל. בנוסף, המארגנים ביוון דחו לי את ההרשמה, אז ב-2027 אני מתכננת לסגור שם חשבון ב-24 שעות. מעבר לזה – הכל דינמי".
בסיום, המסר שלה פשוט – אבל חזק במיוחד בתקופה הנוכחית: "לנסות לשמור על שגרה ככל הניתן. הניצחון האמיתי הוא לא לוותר על מי שאנחנו ועל מה שעושה לנו טוב. רק ככה אפשר לשמור על שפיות בתוך המציאות המורכבת הזו".
שיין בר עם אריאל רוזנפלד | צילום: פרטי
