מי שעוקב אחרי קהילת האולטרה מרתון הישראלית כבר ודאי מכיר את השם אלי חיות. בגיל 47, אלי הוא אחד מרצי האולטרה המוכרים בישראל, לאחר שהשלים את הספרטתלון, אחד ממרוצי האולטרה-כביש הקשים והאיקוניים ביותר, ועוד קודם הוכתר כאלוף ישראל בריצת 100 מייל במסגרת הספרטניון. אולם נראה שכל ההישגים מתגמדים לעומת החוויה שהשלים בסוף השבוע שעבר. חיות הפך לישראלי הראשון אי פעם שמשלים את מרוץ Arizona Monster הקשוח. עד כמה קשוח? בואו ניכנס לנתונים.
לכתבות נוספות בנושא:
"התפרקתי בסיום בחרמון": ניצן פרידמן השלים את שביל ישראל בריצה
הבארקלי ניצח: אף רץ לא הצליח לסיים את אחד המרוצים הקשים בעולם
ההגרלה האירה פנים: מסתמן – שיא חדש של ישראלים בספרטתלון
מדובר על מרוץ של כ-300 מייל (309 אם תרצו לדייק), שהם בחישוב מהיר כ-500 ק"מ. תנו לזה להתגלגל לכם רגע בראש – מדובר בכמעט 12 מרתונים מלאים. במרוץ אחד. אם זה לא מספיק קשה עבורכם, לא מדובר בריצה על אספלט איכותי, אלא ריצה שברובה מתבצעת בשטח, על סינגל שנקרא אריזונה טרייל – מסלול שחוצה את כל מדינת אריזונה בארה"ב.
אלי חיות באריזונה | צילום: פרטי
אה, וכמעט שכחנו לציין שמדובר במסלול הררי במיוחד, שבתוכו הרצים מטפסים את הר למון (כ-2,800 מטר), ובסף הכל עוברים טיפוס מצטבר של כ-13 אלף מטר. תנאי מזג האוויר מוסיפים קושי נוסף – שכן הם נעים בין טמפרטורות שמתחת לאפס מעלות בפסגת ההר, ל-40 מעלות בשעות החמות בתחתיתו.
אלי עבר את המסע המפרך הזה בזמן של 6 ימים, 15 שעות, 46 דקות ו-51 שניות. מתוכן, בממוצע כשעתיים ביום בלבד של שינה (וגם היא לא בתנאים נוחים במיוחד). אז אחרי שהורדנו מהשולחן את הנתונים היבשים (והמטורפים), זמן לשמוע על החוויה מפי אלי עצמו, שגולל את הסיפור בראיון מיוחד לשוונג.
אלי, למי שלא מכיר, ספר בקצרה על עצמך ועל המקום שלך בעולם הריצה והאולטרה
"כל מי שמכיר אותי יודע שהריצה מלווה אותי לאורך כל חיי, כבר מגיל צעיר גיליתי את היתרונות והארגז הכלים לחיים שהריצה מעניקה למי שמתמיד ולומד לאהוב לרוץ. אשתי נפטרה לפני פחות משנתיים, והריצה הייתה כלי מאוד מרכזי בהתמודדות. אני אוהב לרוץ ריצות ארוכות ולא שגרתיות, כמו ריצת חופים מחיפה לתל אביב, ריצות על הגלבוע, ריצות לילה ארוכות בנחל אלכסנדר ועוד הרבה ריצות שגורמות לי אישית לתחושות מאוד רוחניות שקשה להסביר במילים. לפניי מספר חודשים יזמתי ריצת 115 ק"מ למען 115 חטופים שהיו אז בשבי חמאס, יוזמה שעירבה מאות משתתפים שנכחו באירוע הזה. גם כמאמן ריצה ואולטרה האימונים שלי לא שגרתיים, כמו ריצת 1000 ק"מ בחודש אימון, שבקונסטלציה נכונה יכולה להוביל רצי אולטרה להישגים נפלאים, וכמובן אימוני ריצה מדויקים לרצים שמעוניינים להגשים חלום".
אלי חיות באריזונה | צילום: פרטי
איך הגעת למרוץ הזה ולמה החלטת לעשות אותו?
"חיפשתי מרוץ יוצא דופן, כזה שיוציא אותי מאזור הנוחות ויאתגר אותי ברמה חדשה לגמרי. חיפשתי מרוץ למרחק ארוך במיוחד, שיכלול התמודדות במשך מספר ימים. אלו מסוג הריצות שהאדם שמתחיל אותן הוא לא אותו אדם שמסיים אותן. בארה"ב יש חברה בשם Destination Trail שמתמחה בארגון אירועים כאלה. בהתחלה תכננתי להשתתף במרוץ שנקרא Moab 240, אבל כששמעתי שהשנה החברה מארגנת את מרוץ השטח הארוך ביותר בארה"ב, שיתקיים בשטח מדברי ופראי במיוחד, ידעתי מיד שזה האתגר שאליו אני מכוון".
בהתחשב בעובדה שאף ישראלי לא רץ שם בעבר, לא חששת?
"אני לא מכיר אף ישראלי שהשתתף במרוץ כזה, ולמעשה גם לא הכרתי אף רץ שהתמודד עם אתגר של 500 ק"מ בשטח מאתגר כמו מדבר אריזונה. דווקא העובדה הזו ריגשה אותי מאוד, לא רק כספורטאי, אלא גם כמאמן – האתגר וההזדמנות לגלות כיצד להיערך נכון ולהכין את עצמי למרחק בלתי רגיל כזה".
קח אותנו ליום שלפני הריצה, עד כמה ההתרגשות גדולה לפני יציאה למרוץ שכזה? מה עובר בראש?
למירוץ הזה התאמנתי במשך שנה שלמה. בניתי תכנית אימונים מורכבת, מדויקת ותובענית – כזו שבסיומה הרגשתי באמת מוכן. אבל במרוצים כאלה, החשש הוא לא מהידוע, אלא דווקא מהבלתי צפוי: מחלה, קילקול קיבה, או אלף ואחת סיבות אחרות שלא בשליטתי. הגעתי לארה"ב עם צוות מלווה מושלם: יוסי יהלום מקבוצת הפייסבוק 'אני בפנים', חנן כהן – רץ אולטרה מדהים שיכול להצטרף אליי לחלקים מהמסלול לפי התקנון, ואלכס עופר – יהודי-אמריקאי שגר באריזונה, רץ אולטרה בעצמו, שסייע לוגיסטית יחד עם יוסי וליווה גם חלק מהריצה. להגיע לאריזונה זה לא דבר פשוט, מדובר בשעות טיסה ארוכות עם עצירת ביניים בלוס אנג'לס, המון תיאומים ולוגיסטיקה, ושלושה שבועות מחוץ לבית – בדיוק בתקופת פסח. עדתי שכל זה יהיה שווה רק אם אצליח. אפשר להבין שהלחץ היה עצום, אבל דווקא ברגעים האלה אתה לומד מי אתה באמת – ולכן, זה גם היה כל כך מרגש".
אלי חיות מקבל טיפול בדרך | צילום: פרטי
פרט לנתונים היבשים שנתנו לעיל, אילו עוד קשיים מציע המסלול?
"ובכן, המרוץ עצמו הוא 24/7, עם 19 תחנות ביניים שלכל אחת מהן קאט-אוף קשוח. אתה חייב להגיע בזמן, אחרת תיפסל. אחד הקשיים המרכזיים הוא המשקל שאתה נדרש לשאת – מאחר ויש תחנות אספקה והצטיידות רק פעם או פעמיים ביום, צריך לשאת על הגב גם כמויות מים גדולות, מזון טכני ורגיל, וגם ביגוד שמתאים לקיצוניות מזג האוויר. גם לגבי הר למון זה ממש לא רק הטיפוס בו חלק מהשביל היה מושלג. האתגר בהר הוא גם הירידות התלולות והמפרכות, לא פחות מהעלייה, ולעיתים אף יותר".
היו לך נקודות שבירה במהלך המסע הזה?
"לא היו רגעי משבר מובהקים, אבל בהחלט היו רגעים מאתגרים מאוד, בעיקר בגלל האינטנסיביות של השהות בשטח. מדובר בימים שלמים ללא שינה, תוך כדי תנועה מתמדת. השילוב הזה יוצר חוויות ייחודיות כמו הזיות ותחושות ריחוף – משהו שקשה להסביר במילים. כמובן שגם סף הסיבולת לכאב נבחן כל הזמן, חלקים גדולים מהמסלול מכוסים באבנים חדות ומורגשות מאוד בכפות הרגליים שזועקות מכאב. הליכה לבד במשך יום שלם במדבר הלוהט הייתה חוויה עוצמתית בפני עצמה, וגם ההתמודדות עם הקור בלילות לא הייתה פשוטה בכלל. למרות הקושי, לא עלה בי לרגע הרעיון לפרוש. ראיתי סביבי רצים ברמה גבוהה מאוד, עם רקורד ועומק מרשים ברגליים, שפרשו לאורך הדרך, אבל מבחינתי, זה לא היה על הפרק.
שתף ברגע מיוחד או שניים שהיו לך שם על המסלול ולא תשכח לעולם
"היו המון רגעים וסיפורים מיוחדים שאני מנסה בימים האלה שאחרי המרוץ לעכל ולסדר בראש. אני זוכר רגע אחד משוגע, אחרי ימים בלי שינה כשכבר מאות קילומטרים מאחוריי, החלטתי לעצור לרגע. נשכבתי על הגב, רק כדי לעצום עיניים לכמה דקות. וכשפתחתי אותן שוב פשוט הנשימה נעתקה. שמיים מדבריים זרועים במיליוני כוכבים, יופי פראי ומדהים. נוף שמזכיר כמה אנחנו קטנים, כמה הכל זמני, וכמה עוצמה יש בטבע. ואז אני שואל את עצמי: מה לעזאזל אני עושה פה? רחוק מישראל לבד, באמצע מדבר אריזונה, בקור מקפיא, מותש, שוכב על הרצפה, כשעוד מאות קילומטרים לפניי. ופתאום אני מוצא את עצמי פורץ בצחוק בלתי נשלט. וכעבור שנייה במרחק של כעשרים מטרים ממני, עוד רץ – שכנראה עשה את אותו הדבר – גם הוא פרץ בצחוק. ואז בקצה השני של הוואדי, אני שומע עוד מישהו. ואז עוד אחד. כולנו צוחקים ומייללים כזאבים. זה היה מטורף".
אלי חיות באריזונה | צילום: פרטי
מה הרגשת כשחצית את קו הסיום?
"החלטתי שאת קו הסיום אני חוצה עם גופייה למען החטופים, עם הכיתוב Bring Them Home, ועם דגל ישראל. שידרנו את הרגע הזה בשידור חי באינסטגרם, זו הייתה תחושה עילאית. להגיע להישג כזה, להיות הישראלי היחיד באירוע האולטרה הגדול הזה, ולפגוש בסיום את הצוות שלי, זה רגע שלא אשכח. יוסי בכה מהתרגשות. הייתה תחושת אופוריה באוויר, תחושה של שחרור, כל העייפות פשוט נמחקה.
הייתה קבוצה גדולה מאוד של אנשים שעקבו מהארץ אחרי ההתקדמות שלך, איך זה מרגיש?
"היו כמה קבוצות מדהימות שעקבו ותמכו לאורך כל הדרך. פתחנו קבוצת וואטסאפ לחברים ולעוקבים באינסטגרם, והייתה גם קבוצה מאוד קרובה לליבי – קבוצת "הספרטניון-ספרטתלון" של דגנית וגלעד קראוז. כמובן שגם קהילות רצי האולטרה בפייסבוק, והקבוצה בפייסבוק של יוסי יהלום, "אני בפנים", שמחברת רצים ותומכת בהגשמת חלומות. חנן, שהיה לרוב אחראי על הדיווחים השוטפים, הקריא לי בזמן אמת תגובות מרגשות, או השמיע לי שירים שהוקדשו לי מהעוקבים. הדו-שיח הזה עזר לי לשמור על שפיות, הוא גרם לי להרגיש קצת יותר קרוב לבית, והכניס בי בוסט מוטיבציה עצום".
אלי חיות באריזונה | צילום: פרטי
סימנת כבר את המטרה הבאה כבר?
"אני לא בשלב של סימון מטרות, אני בשלב של ליקוק פצעים והתחדשות, הגוף ספג המון ואני רוצה לסיים להכיל את החוויה, ובהתאם אני גם איערך".
לסיום יש עוד מישהו שתרצה להודות לו?
"ראשית, להורים שלי שנשארו עם הילדים לעשות חג בבית, לצוות הגיבור שלי, חנן כהן, יוסי יהלום, אלכס עופר שללא הסיוע שלהם והלוגיסטיקה העצומה לא הייתי מצליח לסיים מרוץ מטורף שכזה. אני מודה לכל מי שתמך ואמר מילה טובה. למתאמנים שלי שלא הפסיקו לשלוח הודעות ושירים. לספונסרים – רודי פרוג'קט ו-SAYSky שדייקו אותי עם ציוד שהתאים למסע המטורף הזה. לשחר ממן הספורטתרפיסט בעל ידי הזהב. לדניאל גל הפיזיותרפיסט שיודע במהירות לתקן כל מה שנשבר ולא עובד, וכמובן ובסופו של דבר לבורא עולם".
אלי חיות והמלווים באריזונה | צילום: פרטי
