ביום שישי האחרון, בשעה 5 בבוקר, החשיכה בחוף חוקוק שבמערב הכנרת הייתה סמיכה לחלוטין. בהביטי מזרחה, האגם היה פרוש לפניי – חשוך, שקט ושטוח לחלוטין. מימין ומעט מאחוריי, בכיוון דרום-מערב, נצצו אורותיה של מגדל. קבוצת האורות הגדולה מדרום היא טבריה כמובן.

למרגלותיי מונח הקיאק ולצידו שלל הציוד שאזדקק לו. לא הרבה: דרייבג עם אוכל, שישיית בקבוקי 1.5 ליטר (מים ואיזוטוני), דרייבג כפול (אחד בתוך השני) ובו "האלקטרוניקה" (מטען נייד, כבלים, מפתחות הרכב), נייר טואלט, מעיל רוח דק ומשוט. הטלפון בדרייבג ייעודי, קשור לחגורת ההצלה. המצלמה מאובטחת גם היא. בפאוצ' נמצאים חטיף וג'ל אנרגיה. אני מוכן.

את הציוד הזה ארזתי ופרקתי מהקיאק שלי כבר עשרות פעמים בעבר.

אני מוציא כריך עם טחינה ודבש (יעני חלבה תוצרת בית) ולועס לאיטי, מלווה במשקה איזוטוני. אני מחכה בקוצר רוח, לשביב האור הראשון, אז אכנס לקיאק ואצא למסע מאתגר של הקפת הכנרת. עומדות לרשותי 11 שעות אור לערך. אני מניח שאזדקק לכולן.

אור ראשון, והקיאק בכנרת | צילום: ערן כהן

למה בכלל לצאת למסע כזה? הספורט, המשפחה והאתגר שביניהם

אני ערן כהן, בן 56, יזם ואיש הייטק, נשוי ואבא לשלושה גברים צעירים (בני 20-19). זה עשור ויותר שאנחנו נוהגים לצאת לטיולי אתגר משפחתיים עם הבנים. מסעות שונים ומיוחדים שאני מייצר עבורנו – רכיבת אופניים וסנפלינג במדבר, חפש את המטמון מחוף פלמחים לירושלים, מסע ניווט מעכו לראש הנקרה, טיפוס מושלג לחרמון וגם – מסעות קיאקים שונים.

בשנים האחרונות, אני נהנה לייצר לעצמי אתגרים ספורטיביים שונים. כאלה שיהוו מטרה ראויה להתאמן אליה, חוויה מרגשת לעבור אותה וסיפור טוב שניתן לספר. האתגרים האישיים משלבים בין ריצה, שחייה וחתירת קיאק. הם צריכים להיות מגוונים ומעניינים, קשים – אך ניתנים להשגה (בדרך כלל).

את הכנרת כבר הקפתי בעבר, בקיאק. מעולם לא בנובמבר (כאשר שעות האור קצרות), מעולם לא במזג אוויר סוער.  הזדמן לי סוף שבוע פנוי יחסית (מרוץ אייל נדחה בגלל הגשם) וביום רביעי נפלה ההחלטה. בדקתי את המפות והאפליקציות, התייעצתי עם מנוסות ממני וזיהיתי הזדמנות – הכנרת עומדת להיות שקטה יחסית. רוח חלשה-בינונית, ים נמוך. קר וגשום – אך זה פחות הטריד אותי. נוסעים לאתגר ההקפה.

ערן כהן חותר | צילום: עצמי

זוגתי שכנעה אותי לוותר על הלינה המסורתית באוהל. הזמנתי מקום באכסניית הנוער של כרי דשא, אשר בחוף חוקוק.
ביום חמישי, ב-4 אחה"צ עברתי בשדות ים, שם מאוחסן הקיאק שלי (אצל מועדון הבית – מועדון אופטימיסט, שם אני חותר ושוחה), העמסתי על הגג ונסעתי לכנרת.

ההזנקה האישית אל יום ארוך במים

השעה 5 בבוקר, ואני אורז אריזות אחרונות את הקיאק, שלשפת האגם. קמתי לפני שעה וחצי, קפה ועוגייה, פריקת הקיאק וסחיבתו כ-100 מטרים עד למים (סימן להצטמקותה של הכנרת), סנדוויץ', איזוטוני, תמר, וידוא שכל התיקים סגורים היטב ותאי הקיאק סגורים ואטומים למים. כרגע האוויר נקי ובהיר. השמיים מעוננים, במיוחד בכיוון דרום.

ב-05:20 סבלנותי פוקעת. אני לובש את חצאית הניאופרן, זו שתסגור את הקוקפיט של הקיאק ולא תאפשר כניסת מים מלמעלה, נכנס לסירה ויוצא צפונה. אני אחתור עם כיוון השעון. אשתדל לחתור לא רחוק מהחוף – גם מסיבות בטיחותיות (כחותר סולו) וגם כי זה "החוק" שקבעתי לעצמי – אני רוצה לבצע הקפה מלאה. פעמים רבות, איאלץ להתרחק מהגדה, 50, 100 מטרים ויותר. לעתים המים רדודים ואני פוגש בוץ וחול, לעתים אני פוגש סלעים ולעתים – צינורות גדולים. על אחד מהם 'אתלבש' בעוד כמה שעות.

בתכנית: כ-55 ק"מ, 10 עד 11 שעות ברוטו, מתוכן 8 עד 9 שעות חתירה נטו. כ-3 עצירות חוף קצרות, וכ-8-7 עצירות קצרצרות על המים – סנדוויץ' או חטיף, כוס נוזלים, וממשיכים. מזג האוויר הצפוי – גשום לפרקים.

תמונות מרהיבות מהכנרת | צילום: ערן כהן

אור ראשון על הכנרת

שביבי אור ראשונים. טפטופים מלווים אותי כשהשמש מפציעה. אני עובר ליד הכנסייה של טבחה וליד כנסיית 12 השליחים של כפר נחום, הבוהקת בכיפותיה האדומות. הגשם מתחזק, הכנרת מתעוררת לחיים. שפמנונים מקפצים, שחפיות (נדמה לי) העומדות על עמודים. עוצר ומצלם ומצלם. הכנרת בתאורה נפלאה של אור ראשון, ומעליה שמיכת עננים כהה. 50 גוונים של אפור. אני מחפש את המפל הנעלם שבאזור כפר נחום. והוא אכן כמעט נעלם, מאחורי שכבת אבנים גדולה שהכנרת המיובשת חשפה.

קצב החתירה שלי איטי מדי בשל העצירות המרובות. מעלה הילוך.
גם הגשם.

אני שוב עוצר לצלם תמונות וסרטונים, נהנה מהגשם המתגבר. אני לבד לבד על האגם. אין גולשי רוח, כי אין רוח. אין מתרחצים, כי מזג האוויר פחות מזמין. מעט מאד דייגים.

לאחר כ-10 ק"מ אני חוצה את שפך נהר הירדן ומגיע לגדה המזרחית. אני נכנס לקצב חתירה טוב ורציף, לא עובד בכל הכוח (כ-7 קמ"ש), כי לפניי יום ארוך מאד. מסובב את הקיאק ומתחיל את ההתגלגלות הארוכה – דרומה. עצירת חוף ומנוחה לאחר כ-20 ק"מ. השרירים מורגשים היטב. בשלב זה, בעיקר הכתפיים.

ליד עין גב אני מצלם מזח סירות הנמצא כ-8-6 מטר מעליי. לכאן נקשרו הסירות לפני מספר שנים. כמה עצוב לראות כנרת שחונה.

מסלול החתירה בכנרת | צילום: ערן כהן

עצירה אחרונה בדרום הצד המזרחי, לאחר כ-27 ק"מ. אני בדיוק במחצית הדרך. הכתפיים כואבות, הזרועות מורגשות היטב. שרירי הליבה – גב וחזה, בינתיים מתפקדים יפה. עצרתי לטעינה קצרה של הטלפון, וקצת מתכתב עם חברים ומשפחה. הגשם פסק, השמיים מעליי בהירים, אבל הצד המערבי אליו אחתור עכשיו – נראה כהה ומאיים. הגוף עייף לאחר כ-5 שעות חתירה. קר לי ואני מוציא את מעיל הרוח/גשם הדקיק. הוא מחמם מעט. עברתי את המחצית והמשך הדרך קצר מאשר להסתובב ולחזור (לא שעלה בדעתי).

הגוף מתחיל לדבר, וגם הגשם

31 ק"מ מאחוריי ואני מגיע לחוף צמח. הנקודה הדרומית ביותר. מולי "האי" – אי גדול של סלעים וצמחיה המתגלה כל אימת שהכנרת מצטמקת. אני מקיף אותו מדרום. טפטוף, הופך לגשם חזק והרעמים המתגלגלים לא משאירים מקום לספק – הסערה מגיעה.

בתוך דקות אני תחת 'מבול' סוער ואימתני. קשה לראות יותר מ-10 מטרים קדימה. אני נהנה, לבד באמצע האגם. אך מעט חושש. הסיכויים להתהפך עלו משמעותית. אני חותר בכל הכוח לחוף, לגדה המערבית, רק כדי לגלות שזהו חוף חשוף. אין מחסה ואין משמעות להגעה לחוף.

אוכל תמר, מנקה את המשקפיים, וחוזר לדרך. 10 ק"מ קשים ואינטנסיביים עד הגעתי לטבריה. הגשם נחלש לרמת שוטף או שוטף 30 (רואים 30 מטר קדימה). באחד מחופי טבריה השוממים אני עוצר להפסקה ארוכה. הכל כואב – כתפיים וזרועות בוערים, גב, ישר בטני ושרירי האובליק הצידיים, כולם כמו לאחר אימון ייעודי בחדר הכושר.

הגשם היכה בעוצמה על הכנרת | צילום: ערן כהן

השעה 14:00, 41 ק"מ מאחוריי. עכשיו מגיע המאבק הקשה. אני רודף אחרי שעות האור האחרונות. נותרו כ-14-12 ק"מ לפי הערכתי. ואין לי זמן להפסקות. שעתיים ורבע מאוחר יותר אני משלים את ההקפה ונוחת בחוף חוקוק. מותש מיום ארוך, ובמיוחד משעה אחרונה רצופה, מהירה ובדופק גבוה יחסית.

בדקות האחרונות של האור, אני מצלם את הקיאק, מעמיס אותו על הרכב, בעזרת אחד הדייגים, קושר אותו היטב, מחליף בגדים ומתיישב ברכב להירגע.

מותש לחלוטין וגם שמח על העמידה באתגר. לא בטוח מה יותר מבין השניים. עד הפעם הבאה.