פתאל, פרל, ענר, דן, ליאור, עמית, אמיל, ירון, ענבר, הדר, אסף, קוני, סופי, וויקו, יוני, הדס, כפרי, שפיצן, רייכמן, ענבי, טוניה… רק חלק מהחברים לאימונים ולענף שהפכו את צ'אלנג' ישראמן עבורי לחוויה אישית עוצמתית – להיות בלי ולהרגיש עם.
לכתבות נוספות בנושא:
דן אלתרמן: "הסוד שלי הוא בהתמדה. כל שנה מגיע מתחרה אחר, אני פה 33 שנה"
במחירי פרי-סייל מיוחדים: נפתחה ההרשמה לצ'אלנג' ישראמן 2026
"בין שמחה עצומה לכאב אינסופי": גולדי רייך מסכמת את צ'אלנג' ישראמן 2025
יום ראשון, שבוע לפני… אני יושב בבית מתכנן את הלו"ז לשבוע… ושוב דוחה את ההחלטה "נמשיך לעוד אימון", אני אומר לעצמי, "בטח ארגיש טוב יותר". עוד ריצה, ועדיין התחושה לא משהו… הגרון, הריאות, הראש, כל צעד מרגיש קשה, לא סוף העולם אבל מאד לא נח. עוד אימון מסתיים בתחושת חולשה וסחרור.
ביום שלישי בבוקר, עצרתי את הריצה בטיילת, קצת אחרי רידינג, חוף שקט בדרך לתל ברוך, חציתי את פיסת הדשא, ירדתי לחול והתיישבתי, טרוד במחשבות. השנה, צ'אלנג' ישראמן שלי יהיה בכיכר מרידיאן, בצרחות עידוד, כאבי גרון ושיחות עם חברים בארומה ולא בכאבי רגליים ושיחות עם אלוהים בדולפין ריף, זהו החלטתי.
"אני מוותר לעצמי", "אני כבר לא חזק כמו פעם", "כל החברים והעוקבים יהיו מאוכזבים ממני", "אתה לא מתחרה?! זה ששום דבר לא עוצר אותו", "או שאני נותן הכל או שאני לא מתחרה, אני לא בא לטייל על המסלול, זה מגוחך", הקולות הפנימיים בתוכי קודחים ומייצרים לופים… הפסיכולוגית שלי אמרה לי פעם שקוראים לזה "אוננות מחשבתית".
דרך אגב, הרבה זמן לא הייתי אצלה, אולי כדאי להגיע לסגור כמה קצוות עם עצמי.
גאה בעצמי על ההחלטה וללא רגשות מעורבים (שכמובן צצו מיד עם הזינוק של החברים למים), אני מעמיס את אופני השטח בחיוך גדול וכבר מדמיין איך אצפה בתחרות באופן שאני הכי אוהב – על האופניים. חוץ מזה, אין דרך טובה יותר לנצל חופשה דרומית מאשר ברכיבת שטח לא מחייבת בסינגלים של הרי אילת, מי אמר "סמרתון"?!?
אמיר אלפיה רוכב בצ'אלנג' ישראמן הקודם. הפעם כצופה | צילום: צלמי שוונג
טעות בניווט לוקחת אותי ל 6 דרום במקום לעוקף באר שבע ומשם לכביש הערבה דרך ערד… "שיט רציתי דרך מצפה, לפתוח את הבוקר ב'קפה גינה' הטעים, באסה… אני מגלה על עצמי שאני ממש טוב בלעשות לימונדה מהלימונים…. בשיטוט קטן בערד מצאתי מקום מושלם לקפה ומאפים מעולים, תרשמו לעצמכם – "סטודיו קפה", אני כבר הוספתי במועדפים, תזכרו: עוגיית קרמל.
הגענו לאילת בחמישי בצהריים ישר לתוך ההמולה, בכפר התחרות והאקספו המתח מרוח על הפנים של מאות המתחרים, "מה קורה אחי, בהצלחה, נו אתה מוכן"? "לא, החלטתי שזה יהיה נכון יותר לוותר השנה…" אני חוזר על כך מאות פעמים עם כל כך הרבה חברים וספורטאים שמגיעים להגיד שלום ולתמוך. אני רואה שהם בשיא הלחץ, כולם בתזוזה והכנות אחרונות. עוד מעט ייצאו להפקיד את האופניים, הרגע הכי מפחיד בתחרות חוץ מהזינוק למים. אני ודניאל נכנסים לאקספו "תהיי מוכנה להכיר המון אנשים" אני מכין אותה.
אני מקבל המון אהבה מכל מי שפוגש אותי – "זהו, סיימת עם המילואים? חזרת אלינו?" , "עם המילואים לא מסיימים, בטח לא בקרוב, זה עניין של זמן עד שאעלה שוב על מדים" אני עונה, זאת הבחירה שלי וזה נראה לי מובן מאליו.
חשוב לי להתעניין בכל מי שאני פוגש "איך אתה? מוכן? לאיזה מקצה אתה מזנק? חסר לך משהו"?
אמיר אלפיה עם טל סנונית וזוהר גלילי | צילום: פרטי
אני אוהב את הזמן הזה לפני התחרות, אפשר להרגיש את העוצמה של קהילת אנשי הברזל הישראלית שהתגבשה לאורך שנים סביב הענף. אנשים מחויבים לקהילה זה כוח, ודוגמה לכאלו הם אנשים כמו אודי דורון, ספורטאי מעוטר, בוגר קונה שלא זכור לי מתי התחרה לאחרונה בישראמן, אך הגיע לעודד ולחלק מים למתחרים, היו שם גם דוידי יחזקאל, קובי גירון ועוד רבים וטובים שהגיעו לתמוך בספורטאים ולחגוג את חג הישראמן.
אני על קו המים והזריחה מתחילה לבצבץ מעל עקבה, נעלי הסקוני החדשות שלי רטובות לגמרי, אבל חשוב לי להגיע הכי קרוב, לצעוק בהצלחה לחברים שעוד רגע יצאו ליום כיף בדמות איש ברזל.
און יור מארקס… גו!
כאבים של חשק עז לזנק למים, נחכה לשנה הבאה…
הזינוק למקצה העלית המלא בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
אני ישוב על כיסא הקמפינג שפילחתי בגסות מאחד המעודדים, שקית פופקורן ביד אחת ואספרסו בשנייה… הכל פה מוכן בכיכר מרידיאן וההצגה מתחילה: דן אלתרמן רץ לקו הסיום בפער גדול מאיתן יודשקין, הוא מבין את זה ונראה נינוח. איתן נראה מעולה ושומר גם הוא בבטחה על מקומו. במקביל דרמות: אמיל עוד לא ירד, ליאור זך מאור דועך, עמית שקד נעלם וירון ליטן לא עוצר. אבל גולת הכותרת מבחינתי: הקרב על המקום השלישי בשיאו…
אסף פורת מצליח לסגור על אור שפיצן ונשאר איתו, הם יוצאים יחד לסיבוב הריצה האחרון לכיוון הדולפין ריף… אני לא נשאר אדיש, זורק את הפופקורן, קופץ על האופניים יוצא לעקוב מהצד.
זה צמוד, אור מוביל, אסף חצי מטר מאחוריו, כמו טיל מונחה שעוקב אחר המטרה. בחזור, אני כבר יודע, תיהיה רוח פנים… אסף נשאר מאחור, הוא נותן לאור להכתיב את הקצב… בשנה שעברה אני הייתי במקום של אסף ולקחתי לאור את המקום השלישי, אסף יכול לרוץ מהר ממה שרץ כעת, אני יודע, אבל אור לא יוותר בקלות, לא השנה. הם מגיעים יחד עד כיכר מרידיאן, משם הרוח פחות דומיננטית ואסף מחליט לתקוף, הוא "פותח צעד", כמו שזהבה שמואלי אוהבת להגיד ונעלם אט אט בין בפניות בטיילת. אני מקווה שאור יגיב והקרב יהיה צמוד, כמו המשחק של בית"ר ומכבי השבוע… אני כמובן בעד בית"ר, אבל במשחק הזה אור כבר מרוקן ולא מצליח להגיב לאסף שממשיך עד הסוף וגוזל מאור, שנה שניה ברציפות, את המקום השלישי.
אסף פורת. עקף בזמן הנכון | צילום: טים נודלמן, שוונג
החושך יורד ואיתו השקט שמופר אחת לכמה דקות על ידי רעשי החומר המוקצף של נעלי התחרות שפוגש את הקרקע, ככל שהשעה מאוחרת יותר, הרעשים שקטים יותר, כנראה הרגליים כואבות וניתורים נמוכים יותר… השעה 23:21 חשוב לי להגיע לעודד את הספורטאי האחרון שחוצה את קו הסיום.
זהו, עכשיו נשאר רק דבר אחד, לישון טוב לקראת יום שבת כדי שיהיה כח ל… שופינג טיים!
ועכשיו, אחרי שחוויתי את זה מהצד השני, אני לגמרי מוכן לחזור לססטוס המקורי שלי – נתראה על המסלול בצ'אלנג' ישראמן 2026!
אמיר אלפיה בדמעות בקו הסיום בשנה שעברה. נתראה בשנה הבאה | צילום: צלמי שוונג
