ה"וואו" שקרה אתמול (ראשון) במרתון לונדון נכנס לפנתיאון של הריצה למרחקים ארוכים, ואינני יודע אם ישחזר את עצמו אי פעם. בטח לא ב"מקבץ" כזה. אם לפני כמה שנים עוד התווכחנו האם בכלל אפשר לרדת משעתיים במרתון "אמיתי”, היום קיבלנו מציאות חדשה. לא רק שזה אפשרי בתיאוריה, אלא זה פשוט קורה לנגד עינינו, כאשר יותר מרץ אחד חצה את קו הסיום בפחות משעתיים.

לכתבות נוספות בנושא:
היסטוריה בלונדון: סבסטיאן סאווה ירד משעתיים במרתון וקבע שיא עולם מטורף!
אחרי שתי לידות: סלאמוויט טפרי עם מרתון הבכורה המהיר אי פעם לישראלית.
שכחה את השעון במלון, לוותה שעון אחר מרץ חובב, וניצחה במרתון בוסטון.

סבסטיאן סאווה הקנייתי רץ את המרתון בזמן של 1:59:30 שעות. 11 שניות אחריו מגיע האתיופי יומיף קג'לצ'ה במרתון בכורה (!). ובמקום השלישי מגיע ג'ייקוב קיפלימו מאוגנדה בתוצאה מרשימה לכשעצמה 2:00:28 שעות. גם היא מהירה משיא העולם הקודם.

השלושה מוכיחים שמה שהיה פעם גבול דמיוני הפך לסטנדרט חדש. אגב בעיני ההישג של קג'לצ'ה אף גדול יותר משל סאווה, וכפי הנראה לא יקבל את אותה הבמה… אבל בכל זאת, פחות משעתיים במרתון בכורה. אני לא בטוח אם מישהו אי פעם דמיין סיטואציה כזאת בעולם האתלטיקה. גם אם מדובר ברץ מוכח כמו קג'לצ'ה עם תוצאות תואמות ב-5, 10 ו-21.1 ק"מ. אז הנה, אני נותן לו כאן את הבמה והכבוד הראוי לו! יאללה קג'לצ'ה!

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Shvoong.co.il (@shvoong)

כמובן, אי אפשר לדבר על שבירת מחסומים בלי להזכיר את אליוד קיפצ'וגה. האיש שפתח את הדלת לפני מספר שנים עם ריצת ה-1:59:40 המפורסמת בווינה (אמנם לא בתחרות רשמית ולא בתנאים מוכרים לשיא). מאז, הרמה רק הלכה ועלתה. והדור הנוכחי של הרצים דוחף קדימה בקצב שלא ראינו בעבר. יתכן שקיפצ'וגה עצמו הוא זה שפתח את התיאבון עבורם.

המשמעות ברורה: הקצב הזה כבר לא "על-אנושי" חד-פעמי, אלא תופעה ותוצאה של התפתחות כוללת בענף.

אז מה בעצם השתנה?

פרט לתנאים המושלמים שקיבלו הרצים אתמול במרתון לונדון (מסלול שטוח ומהיר, מזג אוויר אידיאלי וכו') – יש כאן שילוב של שני גורמים מרכזיים, לצד גורמים תומכים נוספים:

1. שדה עמוק של רצים ברמות הללו.
   פעם היה רץ אחד דומיננטי במרוץ. היום יש חבורה שלמה שרצה בקצבים דומים. כשכמה רצים מושכים אחד את השני אנחנו יכולים לראות קפיצה בתוצאות. ראינו את זה גם כאן אצלנו בישראל, בקרב המרתוניסטים הישראלים בשנים האחרונות.
2. ציוד וטכנולוגיה.
   בראש ובראשונה נעלי ה"סופר-שוז", שרק הולכות ומתקדמות (גם במרוץ זה הוצג דגמים חדשים ומשופרים) ידוע לנו שהנעליים משפרות את רמת הביצוע, ולו ב-1%. אבל זה בדיוק האחוז שאנו חוזים בפלא שלו כרגע. נוסיף על כך התקדמות בעולם המדע והתכנון המדויק יותר של כל פרט מהתזונה ועד ההתאוששות. זה לא ממעיט מההישג כמובן, אבל זה חלק ממה שמאפשר לרצים להשיג אותו.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Shvoong.co.il (@shvoong)

ואיך שיא העולם במרתון מתחבר אלינו הרצים החובבים?

אם להיות כנים, חלק מתחבר וחלק לא ממש. אנסה לדלות כמה תובנות שיתאימו גם לנו ולא רק לרצי עילית שיורדים משעתיים במרתון.

שמירת קצב

אם יש דבר אחד בולט שראינו בלונדון זהו ניהול קצב התחרות של רצי העילית. נגטיב ספליט קלאסי עם התחלה מאופקת (במידה מסוימת כמובן). כמה פעמים פתחת ריצה מהר מדי ואז שילמת על זה? גם אצלם קורה, אך אם היה קורה אתמול כנראה שלא הייתי כותב היום שורות אלו.

לא כל אימון צריך להיות "הירואי"

אמנם אין לנו נגישות למעקב מדויק על האימונים של רצי העילית, אך תהיו בטוחים שהרצים האלו לא שוברים את השיא שלהם כל יום. ההתקדמות מגיעה מהתמדה, מעקביות, מעבודה סזיפית ואפורה. לא מהתפוצצות חד-פעמית.

לחבק את השיפור

אנחנו לפעמים מזלזלים בשיפור של כמה דקות אצלנו במרתון. בעולם שלהם, של רצי העילית, שיפור של דקה-שתיים במרתון הוא עצום. אך אם מסתכלים באופן יחסי על תוצאות של רץ חובב – שיפור של 5-4 דקות הוא לא פחות ממדהים. חבקו את זה.

אימונים למרתון | צילום: Shutterstock

והחשוב מכל לדעתי, בהקשר של "פחות משעתיים"

תראו, נניח ו"רק" היו משפרים את שיא העולם במרתון בדקה שלמה או אפילו יותר היינו מתלהבים ומשפשפים את העיניים. אבל מה שקרה פה באמת היא שבירת מחסום השעתיים, זה הסיפור.

עכשיו אם להיות קצת קיטש, אבל גם הגיוני, שבירת המחסום היא סיפורו האישי של כל רץ. בסוף, לכל רץ יש את ה"שעתיים" שלו. זה יכול להיות 50 דקות ב-10 ק"מ, מרתון בפחות מ-4 שעות, או אפילו לסיים בפעם הראשונה חצי מרתון. המחסום הוא לא אובייקטיבי, הוא אישי לגמרי.

קל מאוד להסתכל על תוצאות כאלה ולהרגיש שזה רחוק מדי. זה כמו להסתכל על פרסומת לשעון יוקרתי בסכום שבחיים לא נקנה, שיושב על יד של איזה גבר מסוקס ומפורסם ולהגיד לעצמינו "טוב, זה לא מדבר אלי, הוא משהו אחר ממני". אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא להבין שהגבולות שלנו זזים. כשהגבול העליון שלנו עולה, גם הסקאלה כולה זזה קצת למעלה. וזה מחלחל גם אלינו, באימונים, בתוכניות, ובאמונה שלנו במה אפשרי עבורנו.

אז מה הייתי לוקח מהיום הזה? לא רק את הקצב שלהם, לא רק את המספרים, אלא את העיקרון: גבולות נועדו להישבר. (נכון, בהדרגה, בעקביות ועם המון סבלנות).

הכותב: מישאל דגן | מאמן ריצה, Marathon Club