בכתבת הסקירה האחרונה שלי של משחה פורט2פורט סיפרתי שיש פתגם יפני עתיק שעל מנת לחיות אדם זקוק לשני דברים: לחם ופרח. לחם שיהיה לו איך לחיות (מזון, קורת גג) ופרח שיהיה לו עבור מה (משמעות, מטרה). מסתבר שהוא זקוק לדבר שלישי וזה מיץ מלפפונים חמוצים שישחרר אותו מהתכווצות שרירים באמצע תחרות חצי איש ברזל בפחות מדקה. אבל על זה תיכף.
אני רק שאלה
ראשית, מניח כאן מספר שאלות. לפחות על חלקן אענה בהמשך:
– איך יכול להיות שחם יותר במים מאשר מחוץ למים בבוקר תחרות?
– על מה מנווטים באופק אם השמש מסנוורת לך את החיים בדרך חזור וחוץ ממנה אתה לא רואה כלום?
– אם עכשיו גם איתמר אשד, איתמר לבנון, רועי זוארץ, אלמוג אלעזרי ושאר חבריהם הצעירים מהנבחרת יתחרו במרחקים הארוכים של התחרויות – האם זה הגיוני שיתחרו במקצי קבוצות הגיל? למה שלא נשלח להם את הגביעים של המקומות הכלליים בדואר מבעוד מועד?
– איך יכול להיות ששישה מבני משפחת פורת מתחרים ביום אחד ומחצית מהם לוקחים מקום ראשון? מה אוכלים בבית פורת?
ששת בני משפחת פורת בגליל 100 | צילום: פרטי
– אם כבר אוכל – מה אוכלים בבית משפחת אלעזרי?! חשמל?
– תכלס ביצענו היום חצי איש ברזל, לא?
– כמעט. ביצענו ייבוא ישראלי של הפורמט T100 הבינלאומית, אבל אם כבר עשינו אותו במספרים מומצאים קצת (2-78-19), לא כדאי היה להוריד את מרחק השחייה והריצה, ולהעלות את מרחק הרכיבה? שואל בשביל חבר
– זה גליל 100 או גליל 99? כי הריצה הייתה קילומטר פחות…
– איך זה שעל המסלול סובלים כל-כך, ומטילים בספק את היכולת שלנו לקבל החלטות נכונות בחיים, אבל כשזה נגמר ועוברים את קו הסיום 5 דקות אחר כך כבר מתחילים לחשוב על התחרות הבאה? זו מחלה נפשית כלשהי?
אריאל אגרון בגליל 100 | צילום: עידן שלו, איגוד הטריאתלון
– בכמה קשה יותר לבצע חצי איש ברזל (או מלא) לאט ויציב מאשר מהר ואינטנסיבי? איך זה שאנחנו לא מוקירים בקטע אחר את כל משתתפי קבוצות הגיל המבוגרים שמסיימים מסלול כמו זה ב-5/6/7 שעות ויותר?
– למה אלמוג אלעזרי צריך בכלל רגליים אם גם ככה הוא מרחף על פני המסלול? זה לא סתם בזבוז של גפיים?
– איך זה שאני תמיד מפחד לטבוע כשאני לא רואה קרקעית, אבל תמיד מתגבר על זה בסוף ואפילו שוחה יותר עמוק אל תוך הים ומסיים בהצלחה?
– איך זה שמים קרים בבקבוקים שחילקו לנו במקצה הריצה החם הם הדבר הכי טעים ונעים שיש בערך בעולם כולו, אבל בנסיבות אחרות הם לא כאלה?
– שנתיים לא היו אירועי ספורט בצפון בגלל המלחמה, זה אומר שפתחנו אתמול בבוקר ציר?
– אם האיגוד ישחרר את התמונות של הפודיומים מטקס הסיום מיד בסוף הטקס, האם אינסוף טלפונים יצלמו את הפודיום בכל מקרה? שאלה פילוסופית.
אריאל אגרון על הפודיום בגליל 100 | צילום: דוד פלד
– למה בדף הראשי בעמוד התוצאות מופיעים באופן אוטומטי קודם כל הגברים? שאלה מדינית
– מי לא צפה בהתפלאות בבוריס שטונדה, לוחם דובדבן קטוע הרגל, מבצע את המרחק האולימפי, רץ על המסלול מוקף בחבריו אחרי שחייה ורכיבה עם רגל אחת, מביא את כל מה שיש בו, ולא חש השראה ענקית לאדם העל-אנושי הזה על התמודדות עם כאב וקושי?
עד כאן השאלות, עכשיו לחלק מהתשובות.
רוחות המלחמה של הצפון הפכו לסתם רוחות שעושות גלים
א' נסכים כולנו שהיה קר בבוקר. היה קר לנסוע, היה קר לחנות, היה קר להגיע לשטח ההחלפה, אפילו החול היה קר (WTF?). באופן לא רגיל לעונת ליגת הטריאתלון הטמפרטורה של המים (26 מעלות) הייתה חמה יותר מהאוויר בחוץ ונתנה לכולנו תזכורת לבוקר הצ'אלנג' ישראמן. אז אפשר היה לצפות במחזה משעשע של מתחרים פשוט נמצאים בתוך במים מתחממים, ולדעת די בוודאות שהם לא שם רק כדי לעשות פיפי. לפחות הזינוקים היו זריזים עם תדריך מינימלי, ולא גרמו לנו לקפוא מדי רטובים על החול.
אריאל אגרון בגליל 100 | צילום: הדר שחר
כמה מאות מטרים לתוך השחייה הבנתי שהים רחוק מלהיות רגוע כפי שהצטייר בעיניי כשרק נחתתי על החוף הפסטורלי של ראש הנקרה והים נדמה ש"עלה" כל דקה שעברה. גם הפעם, חוויתי כמה מחשבות חרדה קלות כשנכנסתי עמוק למים. מכירים את זה? מחשבות שאין קרקעית יותר, שכולם נראים כמו דגים וממש עסוקים בעצמם (לא נחמד מצידם) ולא בטוח שסירת ההצלה תראה אותי אם אתחיל לטבוע עכשיו.
הפעם הייתי מוכן לשדים האלה ונפטרתי מהם די מהר כשאמרתי לעצמי "הו, הנה הן. סתם מחשבות דפוקות ולא רציונליות שעוברות בראש, תחזור להתמקד בדגשי הטכניקה, אתה תראה שתוך כמה רגעים הם יחלפו והכל יהיה בסדר, זה תמיד מסתדר בסוף". וכך בדיוק קרה.
מה שכן, בפנייה ימינה במצוף הראשון אמנם שככו המחשבות המלחיצות אבל הופיעו פתאום הגלים בגלל הרוח הצפונית. שם הקצב שלי ירד כי הטכניקה שאני עובד קשה להטמיע עם זהר גלילי בפרויקט 30/60 די עפה מהחלון. שחייה בים כל-כך שונה משחייה בבריכה. בפנייה הנוספת ימינה במצוף השלישי הפתעה נוספת – נזרקה לעיניים השמש המסנוורת ביותר בעולם, ופתאום קלטתי שאין לי מושג לאיפה אני שוחה בעצם. ועכשיו באמת יש מצב שאטבע. למזלי שמעתי את אותן המחשבות אצל כל מי ששחה מסביבי וזה קצת ניחם אותי. סינוור רבים, חצי נחמה.
שחייה בגליל 100 | צילום: עידן שלו, איגוד הטריאתלון
כאן, כל מה שנשאר לעשות זה לשחות לכיוון השמש כאילו אנחנו מעבורת חלל בסרט מד"ב עם משימה להציל את כדור הארץ הגווע ממחסור באנרגיה ופשוט לקוות לטוב. כלומר שהאזימוט של השמש הוא גם האזימוט של שער הזינוק בחוף. בשני הסיבובים הראשונים זה עבד מצוין, בסיבוב השלישי השמש כבר עלתה וכנראה לקחה זווית דרומית יותר, לכן כאשר קמתי לרוץ אחרי שהיד נגעה בחול גיליתי שאני כ200 מ' דרומית מהשער. הרמתי ידיים בתסכול עצמי, הגנבתי "נו באמת" מתחת לשפם ורצתי על החוף צפונה כדי לעבור מתחת לשער ואז לשטח ההחלפה. לסיכום, שחייה קשה!
מסקנות ולקחים:
– להמשיך לעבוד על דגשי טכניקה בסיסיים לדוגמא ה"הישענות" על המים בשביל הפעלה של שרירי הרחב גבי (שרירי הדורסי), ותזמון נכון של הגריפה כדי ששני אלה יהפכו לדיפולט במערכת ויישמרו גם בעת עייפות
– להתאמן למרחקים ארוכים יותר בבריכה
– להתאמן יותר בים (!)
נקודות לשימור שעבדו הפעם לטובה:
– חימום שחייה בים לפני הזינוק (כי הזינוק מתחיל בדופק מאוד גבוה)
– עבודה תמידית עם הרגליים
– גריפה עמוקה עם משיכת הידיים יותר למרכז הגוף (ופחות בורחות לצדדים)
דן אלתרמן בגליל 100 | צילום: עידן שלו, איגוד הטריאתלון
טילים ששמם אופני נג"ש
את הרכיבה המהירה של המסלול לקח אלמוג אלעזרי – 1:55 שעות. את השנייה לקח ערן סילוני עם 1:58 שעות. את השלישית לקחתי אני עם 1:59 שעות, ודן אלתרמן ואסף פורת רכבו כמוני עם 15 שניות הבדל.
אין ספק שהרכיבה הייתה ההיילייט של היום הזה. רכיבה מהירה, ללא כיכרות, שטוחה כמעט לחלוטין למעט העלייה לראש הנקרה – שהייתה הזדמנות מצוינת לצאת לכמה רגעים מהאוכף ולעבור לעמידה כדי לתת מנוחה לרקמות ישיבה ולשחרר את שרירי פלג גוף העליון.
גיליתי קסם ששמו מיץ מלפפונים חמוצים
הריצה הייתה היילייט נוסף בגלל שלעומת שנים קודמות, הפעם חלקים לא מעטים מהמסלול היו מוצלים, מה שהפך את מסלול הריצה לטיפה יותר נסבל (מלשון ס.ב.ל), אבל מדגיש את המילה "טיפה".
בכל זאת היה חם, ומציין לטובה את האיגוד שהכין את עצמו וגם אותנו לעומס חום – גם כדי שנערך בהתאם, וגם למען האזהרה שיש סיכוי לחדל הריצה באמצע אם החום יעלה יותר מדי (מה שאכן קרה למתחרים שחצו את ה-6 שעות זמן תחרות, כולל למתאמן שלי שדווקא יכל היה להמשיך והרגיש ממש טוב. אבל האיגוד כמובן לא יכול לקחת סיכונים).
חבר מקבוצת 500 וואט סיפר לי את הסוד לחיים ארוכים (על המסלול) – מיץ מלפפונים חמוצים. מסתבר שבאמצע הריצה נתפסו לו ההאמסטרינגס. מאוד. הבן אדם התכווץ, ולא היה יכול להמשיך. חבר קבוצה נוסף ששמו שמור במערכת הציע לחבר המכווץ לקחת איתו בקבוקון עם מיץ מלפפונים חמוצים שאפשר לרכוש בחנויות טבע כי יש להם סגולה אלוהית של שחרור התכווצות שרירים בפחות מדקה. ומה מסתבר? לפחות אצלו – זה אשכרה עבד. תוך כמה רגעים משתיית הבקבוקון עם שיקוי הפלא החבר חזר לעמוד, ההאמסטרינג שלו השתחרר לחלוטין והוא חזר למסלול הריצה. אפילו סיים בתוצאה יפה מאוד – ללא שום עצירה נוספת. אני מכיר את הדעות החלוקות בנושא, אבל אנשים שמכירים את השיטה ושרדו כדי לספר מוזמנים לשתף בתגובות.
התחלנו באלעזרי, נסיים באלמוג
הבחור הזה בן ה-22 בליגה משלו. הוא שחה 31 דק', רכב 1:55 שעות, ורץ 1:03 שעות. זמן כולל של 3:34:28 שעות. זה 14 דק' מהיר יותר מהזמן הכולל של אלתרמן שהתחרה היום באחד ממסלולי הבית שלו. זה, עוד אחרי שביום רביעי רץ במרוץ הלילה 31 דקות ב-10 ק"מ וסיים שלישי כללי.
אלמוג אלעזרי בגליל 100 | צילום: עידן שלו, איגוד הטריאתלון
מה זה אומר?
א. הקיד יותר ממוכן למרחקים הבינוניים, וכנראה גם למרחקים הארוכים (נראה באיש הברזל המלא שלו בקרוב – בעוד שלושה שבועות בקוזומל).
ב. שמישהו ישים את הטילים הבליסטיים האלה בקטגוריה משלהם, למשל קטגוריית Pro. ואז בישראמן הקרוב, ובהפקות נוספות כמו אתמול, יהיו קטגוריות של – קבוצות גיל, קטגוריית עלית לחובבנים חזקים מאוד, וקטגוריית Pro של המקצוענים. כלומר קטגוריה נפרדת לכאלה כמו אלמוג שהם מקצוענים, צעירים, ומהירים באופן לא פרופורציונלי.
תוצאות מלאות
גליל 100 – גברים
1. אלמוג אלעזרי (The Buttons) – 3:34:28 שעות
2. דן אלתרמן (אלתרמנס) – 3:48:33 שעות
3. אסף פורת (איילות ת"א) – 3:56:20 שעות
אריאל אגרון עם אסף פורת ואלון פורת בגליל 100 | צילום: עידן שלו, איגוד הטריאתלון
גליל 100 – נשים
1. ענבר זהבי (גולדן טרי) – 4:41:00 שעות
2. ענת גוטפריד (גולדן טרי) – 4:55:04 שעות
3. אורית סמית (סולוס קונספט) – 4:55:31 שעות
אולימפי – גברים
1. נועם שפרן (אס"א רופין עמק חפר) – 2:20:08 שעות
2. יניב אהרון (רמה"ש) – 2:23:55 שעות
3. רון בק (אס"א רופין עמק חפר) – 2:24:43 שעות
אולימפי – נשים
1. קרין גטניו (סולוס קונספט) – 2:56:47 שעות
2. מיכל זולברג (נס ציונה) – 2:57:12 שעות
3. אסיה מרציאנו (ניטרו) – 3:00:22 שעות
ספרינט – גברים
1. יובל צרפתי (נס ציונה) – 1:17:37 שעות
2. איתמר צהרי (לוחמי הגטאות) – 1:18:35 שעות
3. אמתי לבקוביץ' (חדרה) – 1:18:47 שעות
ספרינט – נשים
1. סופיה קורזונינה (אקסטרים) – 1:14:01 שעות
2. אביטל פודקופייב (אקסטרים) – 1:20:03 שעות
3. אירינה בוריסובה (קרית גת) – 1:24:59 שעות
