בתוך הצפיפות, הרעב והייאוש של גטאות מזרח אירופה במהלך תקופת השואה, אופניים בגטו לא היו כלי פנאי. הם לא שימשו לאימונים, לא לתחרויות, ולא לבריחה אל הטבע. הם היו חיים. בגטאות כמו בוורשה, לודז' ונוספים, אופניים הפכו לאחד הכלים החשובים ביותר להישרדות יומיומית. עבור שליחים, עובדים, ולעיתים גם ילדים.

שליחים על שני גלגלים

בגטו ורשה, הגדול בגטאות אירופה, חיו בשיאו כ-400 אלף יהודים בשטח קטן וצפוף. בתוך המציאות הזו פעלה מערכת שלמה של שליחויות – לעיתים רשמית, ולעיתים מחתרתית. רוכבי אופניים שימשו להעברת מזון, מסמכים, מידע בין ארגונים ולעיתים גם סחורות מוברחות.

על פי עדויות מארכיון עמנואל רינגלבאום ופרויקט "עונג שבת" המחתרתי, שליחים צעירים נעו במהירות בין רחובות הגטו. יתרון קריטי במקום שבו כל עיכוב יכול היה להיות עניין של חיים ומוות. כשעל רכבים ואופנועים לא היה מה לדבר בקרב יהודים, האופניים נתנו להם יתרון נדיר של מהירות ותנועה.

אחד השימושים המרכזיים לאופניים היה הברחת מזון. ילדים ובני נוער, לעיתים בני 14-10 בלבד, יצאו מהגטו או נעו סביב גבולותיו, בניסיון להכניס פנימה מזון. חלקם השתמשו באופניים כדי להעמיס יותר ולהימלט מהר יותר. ההיסטוריון ישראל גוטמן תיעד כיצד ההברחות היו חיוניות להישרדות. במקרים רבים, המזון הרשמי לא הספיק אפילו לקיום בסיסי.

שני ילדים על אופניים בגטו לודז' | צילום: רוס הנריק

אבל הסיכון היה עצום.  מי שנתפס – נורה במקום, האופניים הוחרמו ולעיתים נענשו גם בני משפחה. ובכל זאת, הם המשיכו. רוכבים על חייהם, רוכבים כדי לשרוד.

אופניים בגטו: גם עבודה – וגם מעמד

בגטו לודז', שהיה סגור ומנוהל בצורה הדוקה יותר, אופניים היו גם כלי עבודה. רוכבים שימשו כפועלים בין מפעלים, שליחים של הנהגת הגטו ואפילו חלק ממערך התעשייה המקומי.

במציאות שבה כל תפקיד "רשמי" יכול היה להגדיל את סיכויי ההישרדות, עצם היכולת לרכוב היטב על אופניים ולהיות נחוץ הייתה בעלת משמעות. האופניים, במובן הזה, לא היו רק כלי, אלא גם סוג של הגנה.

יש עדויות רבות גם על ילדים שרכבו בגטו. לעיתים במסגרת עבודה, ולעיתים כחלק מהברחות. אבל חשוב להבין: זו לא הייתה "רכיבה" במובן שאנחנו מכירים. לא היה בזה חופש. לא הנאה. כל רכיבה הייתה כרוכה בפחד. ובכל זאת, בתוך המציאות הזו, האופניים יצרו רגעים נדירים של תנועה – אולי אפילו של תחושת שליטה רגעית.

אופניים בגטו לא היו דבר מובן מאליו. הם דרשו תחזוקה, חלקי חילוף שהיו כמעט בלתי אפשריים להשגה ולעיתים גם אישור להחזקה. מי שהחזיק אופניים, היה לעיתים בעמדה מעט טובה יותר מאחרים. זה לא ביטל את הסבל, אבל כן נתן יתרון קטן במאבק היומיומי.

גם מחוץ לגטאות: כשהאופניים הצילו חיים

האופניים היו כלי הישרדות בגטאות. אבל גם מחוץ להם, באירופה הכבושה, היו מי שהשתמשו בהם כדי להציל אחרים. אחד הסיפורים הבולטים והמוכרים ביותר הוא של ג'ינו ברטלי, מגדולי רוכבי האופניים של המאה ה-20, שניצח קטעים בטור דה פראנס ובג’ירו ד’איטליה.

ג'ינו ברטלי | צילום: באדיבות ארגון ברטלי

במהלך מלחמת העולם השנייה, ברטלי ניצל את מעמדו כרוכב מקצועני כדי לנוע בחופשיות יחסית ברחבי איטליה. תחת הכיסוי של "אימונים", הוא רכב עשרות ולעיתים מאות קילומטרים – כשהוא נושא בתוך שלדת האופניים שלו מסמכים מזויפים. המסמכים הללו הועברו לרשת מחתרתית שסייעה ליהודים להסתתר ולהימלט.

על פי מחקרים ועדויות שנאספו לאחר המלחמה, ברטלי היה חלק ממבצע רחב יותר שהציל מאות יהודים. במשך שנים הוא כמעט ולא דיבר על כך. רק מאוחר יותר נחשף היקף מעשיו, וב-2013 הוכר כחסיד אומות העולם על ידי ושם. לפי עדויות בני משפחתו, הוא נהג לומר: "הטוב נעשה – לא מדברים עליו".

הסיפור של ברטלי יוצר חיבור כמעט טבעי לזה של הרוכבים בגטו. בגטאות – האופניים שימשו כדי לשרוד. מחוץ להם – הם שימשו גם כדי להציל אחרים. בשני המקרים, אותו כלי פשוט – שני גלגלים ושלדה – הפך למשהו גדול בהרבה. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה – אנחנו זוכרים את הקורבנות, את הקהילות שנמחקו, את הסבל הבלתי נתפס. וזו גם הזדמנות לזכור את אותם גיבורים על שני גלגלים. חשבו עליהם ברכיבה הבאה שלכם, והזכירו את גבורתם.