הטריאתלט אלמוג אלעזרי רשם ביום ראשון האחרון הישג יוצא דופן בכל קנה מידה. הישראלי מקבוצת The Buttons סיים במקום השני באיירונמן קוזומל במקסיקו עם תוצאה פנומנלית של 7:52:38 שעות והפך לישראלי הראשון שיורד מגבול שמונה השעות בתחרות למרחק איש ברזל מלא (3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבה על אופניים ו-42.2 ק"מ ריצה).
רגע אחרי טקס הפודיום המרגש, תפסנו אותנו לראיון מיוחד בשוונג בו הוא סיפר על ההתרגשות הרבה ואינספור התגובות שקיבל, על הרגע בו כמעט ו-ויתר על הקריירה כולה, ועל המלחמה האינסופית לשרוד בענף כמעט ללא ספונסרים כאשר את ההישג הפנומנלי הוא רשם כשחלק מהציוד בכלל לא שלו ולא מותאם למידותיו. כעת, עם השגת הסלוט לזינוק העילית באליפות העולם למרחק איש ברזל בקונה – יש לנו הרגשה שהמצב הזה עומד להשתנות בקרוב.
אלמוג, התאוששת?
"כן, האמת שכן. ציפיתי להיות יותר שבור ממה שאני. בצ'אלנג' ישראמן יום אחרי לא יכולתי ללכת, הפעם אני יחסית מאושש".
כמה תגובות קיבלת מאז סוף התחרות?
"וואו, לא הספקתי אפילו לעבור על הכל, המון אנשים כתבו לי… אמרו שראו את התהליך גם לפני ושמחים שהצלחתי, חלק אמרו שחיכו שהשיא הזה יישבר ושמישהו יצליח לעשות תוצאות טובות במרחקים הארוכים אחרי הרבה זמן שזה לא קרה. כיף לקבל את כל ההודעות האלה, זה מטורף".
אלמוג אלעזרי על הפודיום | צילום: אביטל פודקופייב
אתה בן 22, מה גורם לך להחליט פתאום לעשות איש ברזל, שמסורתית בדרך כלל עושים בגיל מבוגר יותר?
"מצאתי את עצמי אחרי אליפות אירופה בסוף יולי האחרון, כבר לא שורד בענף. כמעט עם אפס תמיכה, זה היה או לפרוש או לנסות לעשות מהלך אחר, לשנות תפיסה וללכת על משהו מיוחד. החלטתי שאני הולך על המרחק המלא. לא רציתי להצהיר יותר מדי לפני, אבל היה לי ברור שיש בזה עניין. המאמן שלי ענר שרמן ואני החלטנו ללכת על זה, בעיקר כדי להשיג חסויות, תמיכה, לצאת לקמפיין האולימפי עם גב וראש שקט, בלי שאני צריך לעבוד בשלוש עבודות תוך כדי. זה היה הרעיון מאחורי הדבר. ובכללי חשבנו שיש לי הרבה פוטנציאל במרחקים האלו, הרגשנו וידענו שאני יחסית טוב במרחקים הארוכים והחלטנו ללכת על זה, ואני מאמין שזה עבד וזה ישיג את המטרות שלשמן עשינו את זה".
אולי זה עבד יותר מדי טוב, עכשיו יש לך גם קו זינוק בקונה על הראש ואולי פתאום התלבטות על מה ללכת
"זה מה שיושב לי בראש מאז שסיימתי. לא תכננו שאני אחזור מפה עם סלוט. בתחרות עם כזאת רמה זה היה די קלוש, זה לא היה התכנון. אבל שמע, סלוט לקונה זה משהו שאני לא אוותר עליו, בטוח שאני הולך להתחרות שם ולבוא מוכן. מקווה שעם ציוד שלי, כי כרגע רוב הציוד שאני מתחרה איתו הוא בהשאלה.
מה זאת אומרת בהשאלה?
"את הגלגלים לקחתי ממישהו בארץ ברגע האחרון, ברמה שלא הספקתי לעשות טיובלס בארץ אז עשיתי כאן. את האופניים לפני חודשיים שאלתי ממישהו מדהים שבאמת הסכים לתת לי אותם… הם לא במידה שלי אפילו, עשינו קומבינות כדי להוציא את התנוחה הכי טובה, אבל זה לא אידיאלי. כיוון על האופניים עשיתי רק שבוע וחצי לפני הטיסה, זה הכל קרה על הדרך… זה ישב לי בראש וידעתי שיש לי עוד הרבה פוטנציאל ברכיבה, חששתי מזה שלא אשב כמו שאני אמור, אבל האמנתי עדיין שאני יכול להביא תוצאה טובה ובאמת זה קרה. אני כן רוצה להגיד תודה לאלה שבכל זאת סייעו לי עוד לפני ההישג – לגרמין שעזרו לי עם שעונים ורצועה, לספונסר שתומכים בי כבר כמה שנים, לסיילפיש על החליפות ולרודי על המשקפיים והקסדה. בכל מקרה, אין לי חרטות ואין לי תלונות על שום דבר, הכל לטובה. מקווה שעכשיו שאצליח להשיג ציוד משלי ולהגיע הרבה יותר מוכן וחזק לקונה".
איך מסתדרים ככה בענף?
"לפני שלושה חודשים יצאתי לפגרה, וזה לא היה ברור אם אני הולך לחזור ממנה. השקעתי את כל הכסף שהיה לי כדי להגיע לאליפות אירופה, ומצאתי את עצמי במצב של הכל או כלום. ניסיון אחרון להוציא משהו כדי שיחזיק אותי בענף. אני מוצא את עצמי בגיל 22, לא שציפיתי לחיות בשפע, אבל כן להתפרנס בכבוד מהמקצוע, שלא אצטרך לשלב שליחויות וכל מיני דברים כאלה… הייתי על 40 שעות אימון בשבוע וזה לא פשוט לשלב עבודות תוך כדי. זה לא אידיאלי. אני יכול להיות ספורטאי הרבה יותר טוב – אני רוצה לצאת למחנות גובה, שיהיו לי אופניים משלי… אפילו את המתקנים לבקבוקים אלתרנו… זה היה הזוי… מסע מטלטל ושווה את הכל עכשיו. ברגע שעמדתי פה על קו הזינוק אמרתי לעצמי עכשיו להתחרות עכשיו להוכיח שאני ראוי.
אלמוג אלעזרי רוכב בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
שמת על עצמך הרבה מאוד לחץ בעצם בזינוק הזה בקוזומל, זינוק שהוא הכל או כלום.
"מסכים, אבל לא הסתכלתי על זה ככה, גם בשיחות עם הפסיכולוג שלי עבדנו על זה. לא יודע, בפנים פשוט ידעתי שאני יכול לעשות את זה, שאני רק צריך להגיע לפה עם ציוד שמאפשר לי להתחרות, ולתפוס יום טוב. התחרות הייתה מאוד הפכפכה – היו רגעים שכבר אמרתי שיש לי את זה, והיו רגעים שהיה לי קשה להאמין… אבל זה איש ברזל, זה ירידות ועליות… שעות מאוד ארוכות ומטלטלות".
נהוג להגיד שאיש ברזל מצריך המון ניסיון, איך הצלחת לבצע ככה בפעם הראשונה?
"עשיתי הכנה מאוד טובה באימונים. אני לא אוהב להגיע מופתע לתחרות, עשיתי סימולציות של כמעט איש ברזל אחת לשבוע. בסוף בריצה כן קיבלתי את השוק הזה, כן עשיתי את הפשלות של חוסר ניסיון, אבל ברכיבה הייתי מאוד מאופק, ידעתי שאני צריך להישאר במספרים שלי ובאמת רק קצת לחצתי יותר בנקודות מסוימות. בסך הכל אני מאוד מרוצה מההתנהלות. דמיינתי הרבה איך זה עומד להיות, זה לא היה כמו שדמיינתי…. הרכיבה הייתה יותר חזקה ממה שחשבתי, שזה טוב, אבל בריצה תכננתי לרוץ יותר מהר אפילו. היו קצת פשלות של תזונה, פתחתי טוב בדופק יותר נמוך משתכננתי, הרגליים והכל היה שם, אחרי 10 ק"מ הייתי פחות מדקה מהמוביל, ואז התחילו בעיות בבטן, היה לי מרתון גיהנום, ארוך וקשה. בעצם עשיתי מרתון על 0 תזונה, רק קצת מים… אחד הקשים שהיו לי, לא חשבתי שאגיע לכזה מצב. זה בעיקר עניין של ניסיון. שילמתי בריצה על זה שדחפתי יותר מדי אוכל ונוזלים על האופניים. אבל אין לי תלונות. בסוף היה לי מזל דווקא שהיה חם, ואני לא כל כך רגיש לחום, צריך גם מזל בקטעים האלה".
לפי איך שאתה מתאר את זה – הביצוע היה רחוק מלהיות מושלם, יש לך עוד מה להשתפר
"וואו, כן, כמובן הציוד – אבל מעבר לזה, בריצה לא הייתי קרוב ליכולת שלי… ב-T100 עשיתי 3:16 דקות לק"מ לדוגמה, עוד לא הראיתי אותה פה. אבל זה טוב שיש לי לאן לשאוף. בקונה אני מקווה שהתחרות תהיה חמה כמו שאני אוהב, תנאים קשים, מקווה להיות שם במשחק כמו שצריך עם ציוד ברמה גבוהה".
אלמוג אלעזרי בגליל 100 | צילום: עידן שלו, איגוד הטריאתלון
מה זה אומר להיות במשח? להילחם עם בלומנפלט, ליידלו וכאלה?
"בשחייה ובריצה אני לגמרי שם אפילו כבר עכשיו, ברכיבה יש עוד עבודה לתת, הם רוכבים באזור ה-4 שעות, אני עשיתי 4:17… אני עוד לא שם, אבל צריך לעבוד לקראת זה ומאמין שזה אפשרי".
קח אותי לקו הסיום כשאתה מבין מה עשית – מה עובר בראש?
"הייתי כל כך בשוק, חצי שעה לפני לא הייתי בטוח בכלל שאני אסיים… בישורת האחרונה אביטל צעקה לי 'תן ספרינט, אתה שני'. ופתאום מתכנון רק לסיים אחרי כל הצרות עם הבטן, נלחמתי על מיקום, לסיים שני. זה היה מטורף, לא בדיוק הצלחתי לתת ספרינט, אבל קצת הגברתי. כשסיימתי לא הייתי בטוח איפה אני, הייתי כל כך גמור שלא הבנתי מה קרה פה. זה היה באמת מטורף. ואז אני שוכב שם על הרצפה רואה את אביטל בוכה… לא עיכלתי את זה, לא הבנתי, רק חשבתי פתאום על הסלוט. על זה שאחרי שהרבה שנים אני מנסה להגיע לאליפות עולם במרחקים הקצרים… פתאום אני אהיה שם בארוכים. זה חלום מטורף, הרגשה מטורפת… אני רק אומר את המילה קונה ועולה לי חיוך".
הזכרת את אביטל (פודקופייב – ג.ד). היא בעצמה הייתה ספורטאית עילית בנבחרת ישראל בשחייה אמנותית. כמה זה עוזר שיש לך בת זוג שמבינה אותך ותומכת ככה?
"זה הדבר הכי חשוב מבחינתי, לפני אופניים. בתקופה האחרונה היא רכבה איתי כל היום, ליוותה אותי בשעות מטורפות, מלפנות בוקר עד הצהריים. זה מטורף. להיות איתה פה כשאני לא חושב על התחרות, מגיע נקי. זה אחד הדברים שהורידו לי את כל הלחץ. אנחנו נהנים, מתאמנים טוב, אוכלים – הכל ברוגע, הכל בהרגשה טובה, ואז כשאני מגיע לתחרות רק יום לפני אני נכנס לזון. לא סתם בכל התחרויות שהצלחתי היא הייתה איתי. היא גם מבינה את הלחץ, היא הייתה ספורטאית. אין בן אדם בעולם שהיה יכול לקבל 40 שעות אימון בשבוע חוץ ממישהי שחוותה את זה".
