מי שהתבונן באדר שריקי (מכבי דרופס תל אביב) בשבת האחרונה רוכבת על אופני הנג"ש שלה וזוכה בתואר אלופת ישראל בעילית, ודאי התקשה להאמין שלפני קצת יותר משנה היא נאבקה על חייה. עצם העובדה שהיא רוכבת שוב מוגדרת כמעט כנס. אבל שריקי עשויה כנראה מחומר אחר.
"לקחת חולצה בפעם הראשונה בעלית זה מרגש מאוד. תמיד כיף, ממש כיף", אומרת שריקי בחיוך. "הגעתי בתחילת השבוע של האליפות, היו לי רק שלושה אימונים על אופני הנג"ש לפני, אבל זה הספיק. לא היה לי המקצה הכי טוב ברמה האישית, אבל אני שמחה ממה שעשיתי. זה הספיק לאותו יום".
התואר הלאומי מגיע בתזמון מושלם עבור שריקי, שרק חזרה מטור קטלוניה היוקרתי. מרוץ שבעטיו החמיצה את אליפות ישראל בכביש, אך העניקה לה זריקת מרץ מקצועית. "שנתיים לא הייתי בתחרות ברמה כזאת. היו שם כמה מהרוכבות הכי טובות בעולם. כולל פאולה בלאסי שבדיוק ניצחה את הוולטה. זה היה שוק לגוף, ציפיתי מעצמי ליותר, אבל אני ממש שמחה מההתנהלות שלי. הקבוצה הייתה תומכת, ומפה רק נעלה בחזרה".
היום שבו הזמן נעצר בג'ירונה
כדי להבין את גודל ההישג של שריקי, צריך לחזור אחורה, אל אותו יום בג'ירונה, ספרד. בירת הרכיבה העולמית ומקום שנחשב לבטוח ביותר עבור רוכבים מקצוענים. "מאותו יום אני לא זוכרת כלום", משחזרת שריקי. "רק קמתי בפעם הראשונה באמצע הניתוח הראשון – זה הזיכרון הראשון שלי. אחר כך התעוררתי יום למחרת, וכל מה שאני יודעת זה רק מסיפורים".
הסיפורים, במקרה הזה, נשמעים כמעט בלתי נתפסים, והיא משתפת בהם לראשונה. "רכבתי עם להב (דוידזון) ומטר (פרץ). פגע בי רכב במהירות של 100 קמ"ש והעיף אותי 50 מטר קדימה. זה היה בכביש די סטרילי. הפציעות היו קשות: שברתי שמונה צלעות, שלוש חוליות בעמוד השדרה, את עצם הזנב (הסקרום), ושלושה שברים באגן. היה לי חור עמוק ברגל ונקרע לי גיד אכילס, עברתי הרבה ניתוחי שחזור כדי לסגור את הרגל בחזרה. מעבר לזה, הייתה פגיעה פנימית רצינית – דימום בבטן, ניקוב בריאה ודימום בראש".
מה הדבר הראשון שעבר לך בראש כשהתעוררת?
"אני לא זוכרת מה הדבר הראשון שעבר לי בראש, אבל עומר שפירא, שהייתה איתי ברגעים הראשונים, מספרת שהשאלות הראשונות שלי היו: 'האם סיימתי את האימון?', 'כמה זמן רכבתי?'. הייתה לי תחרות שבוע לאחר מכן ושאלתי אם אספיק אליה. דברים בסיסיים של ספורטאים. שאלתי גם אם אלך, אבל לא בצורה ישירה. לא באמת רציתי לדעת את האמת באותו רגע. שאלתי 'כמה זמן זה ייקח?', רק רציתי שמישהו ייתן לי קצת ודאות".
View this post on Instagram
בעוד הרופאים בספרד מכינים את הקרקע לבשורות קשות – הם העריכו באוזני משפחתה של שריקי כי אין סיכוי שהיא תחזור לרכוב אי פעם, ודיברו על לפחות שמונה חודשים בכיסא גלגלים רק בשביל הסיכוי ללכת. אדר בחרה לצלול לתוך מסע מנטלי ותודעתי יוצא דופן, שהחל כבר במיטת טיפול נמרץ.
"מהרגע הראשון לא חשבתי על זה שזה הסוף", היא מספרת על המהפך המחשבתי שעברה. "באותו רגע, השאלה אם ארכב שוב הרגישה לא קריטית. הייתי צריכה להתמקד בלהצליח ללכת. את האופניים שמתי בצד לתקופה ארוכה, אבל ידעתי שאני רוצה לחזור ושאני לא רוצה שככה הסיפור שלי ייגמר. כשהרופא בספרד דיבר על שמונה חודשים בכיסא גלגלים, הייתי בסוג של אדישות. אמרתי לעצמי: 'סבבה, זה מה שהוא אומר, אבל זה לא מרגיש לי הסיפור שלי'. את ההחלטה לגבי הרכיבה דחיתי לשלב מאוחר יותר".
הנס של שיבא: הרופאים שהצילו את הקריירה
אחרי שבוע וחצי בטיפול נמרץ בספרד, הוטסה אדר בטיסה רפואית מורכבת לישראל, ישירות למרכז הרפואי "שיבא" בתל השומר. שם, יד הגורל הפגישה אותה עם שני רופאים ששינו את מסלול חייה. ולא רק בגלל התואר הרפואי שלהם, אלא בזכות התחביב שלהם.
אדר שריקי אחרי הפציעה בבית החולים | צילום: מתוך האינסטגרם של עומר שפירא
"בשיבא טיפלו בי שני רופאים שבמקרה הם גם רוכבי אופניים בעצמם", מספרת אדר. "במשך חודשיים שכבתי לגמרי. סיעודית באופן מלא. הרופאים ראו שהשברים נותרו יציבים אחרי הטיסה, והחליטו על גישה שמרנית ומיוחדת: לתת לשברים להתאחות לבד בשכיבה מוחלטת, בלי התערבות כירורגית. זו הייתה גישה שונה ב-100% ממה שרצו לעשות בספרד".
בספרד, מתברר, התוכנית הייתה לקבע את כל גבה של אדר. "הם רצו לשים לי פלטות בכל הגב ולקשור את כל החוליות – דברים שככל הנראה היו משאירים אותי בריאה, אך לא היו מאפשרים לי לחזור להיות ספורטאית לעולם. המזל הגדול שלי היה שנפלתי על רופאים בשיבא שהבינו כמה הספורט חשוב לי. הם דחפו לגישה השמרנית. כל שבוע עשינו סדרת צילומים לראות שהתוכנית עובדת, וזה הצליח. חודשיים לא זזתי בכלל. זו חוויה קשה מאוד. ואז, התחלתי ללמוד ללכת מחדש. אין שרירים בגוף, שום דבר. אפילו סתם לשבת על המיטה היה אתגר מטורף. הכל מההתחלה".
המסע המנטלי: לבנות את הגוף בכוח המחשבה
הדלק למסע המנטלי הזה הגיע מתוך אמונה פנימית עמוקה. "מההתחלה היה לי ברור למה זה קרה. זה פשוט הרגיש לי מדויק, שזו הדרך שלי לעבור במסע הזה. לקחתי את הדברים בגישה הזו. במהלך השכיבה הממושכת קראתי ספר של ג'ו דיספנזה, שמספר איך הוא הרכיב לעצמו את הגוף והחלים לבד אחרי תאונה קשה. לא לזוז במשך חודשיים זה מסע מדיטטיבי ארוך מאוד, יש לך המון זמן להתחבר לעצמך. השתמשתי במנטרות, והזכרתי לעצמי שכל מה שקורה הוא נס".
חודשיים ללא תזוזה | צילום: באדיבות אדר שריקי
"האמנתי בכל לבי שכוח מסוים ברא אותנו, והכוח הזה יכול גם להרכיב את הגוף מחדש. האמנתי שאפשר לשנות את הגנטיקה ואת המצב הפיזי בעזרת המחשבה בלבד. ידעתי שאני צריכה לגרום לדרך הטיפולית של הרופאים לעבוד. אז דמיינתי כל היום, ממש ראיתי בדמיון, איך עמוד השדרה שלי נבנה מחדש ואיך הדברים מתחברים. ובסוף הם באמת התחברו".
שוב על האופניים
בשלב השיקום, נכנסו לפעולה המאפיינים הספורטיביים המושרשים בה. "היתרונות שלי כספורטאית באו לידי ביטוי לחלוטין. מהרגע שנתנו לי אישור לשבת על כיסא גלגלים, לא נחתי. כל היום התגלגלתי במסדרונות ועשיתי 'עליות' ברחבי בית החולים. האתגרים שהתמודדתי איתם בעבר הכינו אותי מנטלית לסיטואציה הזו".
ברגע שהרופאים נתנו את האור הירוק לעלות שוב על האופניים, אדר לא היססה, למרות החששות הברורים של הסביבה והפחד מהכלי שכמעט גבה את חייה. "הכינו אותי לזה שתהיה חרדה, אבל באותו רגע שעליתי על האופניים, זה פשוט הרגיש 'בבית'. התכוננתי לטראומה, אבל משהו באופניים פשוט הרגיש נכון. כשיצאתי לכביש בחוץ בהחלט היו התמודדויות ופחדים. זה תהליך שאני עדיין נמצאת בו, אבל אני מרגישה בסדר גמור היום".
ומה עם ההורים? "הם לא היו בעד, נגיד את זה כך", היא מחייכת. "אבל הם אף פעם לא אמרו לי את זה ישירות בצורה שתעצור אותי. הם ידעו שלחזור לאופניים זה משהו שגדול ממני. משהו שפשוט צריך לקרות. הם לא עצרו אותי מלהגשים את החלומות שלי".
אדר שריקי. שוב רוכבת | צילום: פרטי
"צריך שני משוגעים": הזינוק של אדר שריקי לכיוון הוורלד-טור
הקאמבק של שריקי לא נעצר ברכיבה להנאתה בסופי שבוע. היא חזרה לרמה המקצוענית הגבוהה ביותר, וכבר במיטת בית החולים החלו להיפתח הדלתות. "עוד כשהייתי בבית החולים קיבלתי טלפון שהיה משמעותי ביותר עבורי ופתח לי הזדמנות ענקית, מה שנתן לי המון מוטיבציה לחזור", היא מספרת. ההזדמנות הזו הייתה לא פחות מאשר הזמנה למחנה האימונים הרשמי של קבוצת העילית העולמית מוביסטאר. "בדצמבר האחרון כבר הייתי שם. לא הגעתי על תקן פצועה בשיקום, אלא כרוכבת מן המניין. עשיתי איתן שבועיים מלאים".
מאחורי ההגעה למחנה האימונים בכושר מתאים עמדה עבודה מפרכת ויוצאת דופן יחד עם עומר שפירא, שייצגה את ישראל במשחקים האולימפיים בטוקיו. "שבוע אחרי שהתחלתי לרכוב מחדש, אמרתי לעומר שצריך 'שני משוגעים' כדי לעשות את מה שאנחנו מתכננות לעשות. היו לנו חודשיים בלבד להביא אותי מאפס לרמת וורלד-טור. עשיתי הכל, בדרכים שאולי פחות מומלצות לשיקום רגיל… אבל הלכנו על זה פול גז. המחנה עצמו היה מטורף – 30 שעות רכיבה בשבוע. הרגשתי שווה בין שוות, לא ויתרתי על שום הובלה או טסט. דאגתי שאף אחת שם לא תרגיש שאני פחותה ממנה".
מאז אותו מחנה, אדר הספיקה להתחרות עם נבחרת ישראל ועם קבוצתה הספרדית. החזרה לטור קטלוניה השנה הייתה סגירת מעגל רגשית עוצמתית במיוחד עבורה והיא אף עמדה על הפודיום: "בשנה שעברה, טור קטלוניה היה התחרות האחרונה שלי, יומיים בלבד לפני התאונה. היה לי חשוב מאוד לחזור לשם השנה, והתוצאה הייתה טובה מהצפוי".
אדר שריקי עם עודד קוגוט על הפודיום באליפות ישראל | צילום: תומר פדר
האם היא בכושר הטוב בחייה? "החודש אני כבר מרגישה שכן. שנה שעברה הייתי רוכבת שונה, הייתי קלה יותר במשקל. עכשיו במוביסטאר עובדים איתי על סגנון קצת שונה, אז קשה להשוות. אבל אני בהחלט במקום טוב מאוד".
הפער האירופי והחלום האולימפי
כשהיא נשאלת על ענף אופני הנשים בישראל, במיוחד על רקע היעדר פלטפורמה תומכת כמו שיש לגברים בדמות קבוצת NSN (לשעבר ישראל פרמייר טק), היא משתפת: "אנחנו מרגישות את ההבדל ורוצות פלטפורמה כזו מאוד", היא מודה. "זה חלק משמעותי, כי בעולם לא ששים להחתים רוכבות ישראליות. אם יש רוכבת צרפתית שהיא שוות ערך אליי ביכולות, תמיד ילכו עליה ולא עליי. את חייבת להיות יוצאת דופן כדי לחתום בקבוצה בחו"ל כרגע. לכן מסגרת ישראלית תומכת היא קריטית".
"הקפיצה מהארץ – שבה את מתחרה לפעמים מול חמש בנות בלבד – לפלוטון אירופי סוער של 200 רוכבות, היא קפיצה משמעותית וקשה לעיכול. קשה מאוד לעשות את המעבר הזה לבד. אני מקווה שלרוכבות הצעירות בארץ תהיה בעתיד דרך קלה יותר לגשר על הפער הזה".
אדר שריקי | צילום: פרטי
המטרות שלה להמשך השנה ברורות ומסומנות היטב: "יש את אליפות העולם שהיא מאוד חשובה לי. זו אליפות העולם האחרונה שלי בקטגוריית אנדר (U23). פספסתי את השנה שעברה בגלל הפציעה, וזה הזמן שלי להוכיח את עצמי במסלול שמאוד מתאים לי. יש גם את אליפות אירופה, וכרגע הלו"ז לקיץ עדיין נבנה".
ובמבט רחוק יותר, אל העתיד, השמיים הם הגבול עבור מי שניצחה את כל התחזיות השחורות ביותר. "בשנה הבאה השאיפה היא להיות בקבוצה מקצוענית מספיק כדי להיכנס לכל סבב הוורלד-טור העולמי, ולהגיע שם כמה שיותר קדימה. וכמובן – הטורים הגדולים: הטור דה פראנס, הוולטה, הג'ירו ד'איטליה. והמטרה הגדולה מכולן – המשחקים האולימפיים".
