רמה הישגית נמוכה
תחרויות הספורט במכביה הם ברמה הישגית נמוכה מזו המופגנת באליפות נוער א'
מחוזית במדינות בעלות תרבות ספורט הישגית בנונית. במחוזות כאלו לא בטוח
שביטול תחרות אתלטיקה בגל אי התייצבות של מתחרה יכולה להתרחש, במכבייה זה
קרה. אני לא יודע אם טקס הדלקת הלפיד במכביה היה מלאכת מחשבת, במטרה לראות
את מה שאני ראיתי, אני יודע שצפייה בטקס הותירה אותי פעור לסת ועליה חיוך.

             הטקס התחיל עם נשיא המדינה שמעון פרס. הדלקת הלפיד במכביה ה-19

הטקס מתחיל עם נשיא המדינה מר שמעון פרס, הרי אי אפשר בלעדי מי שנמצא ועושה
כאן יותר זמן ממה שהכאן היה כאן בכלל. ראשון נושאי הלפיד הוא אריק זאבי,
ההוכחה האולטימטיבית להצלחה למרות ולא בזכות. הספורטאי שהביא לישראל הישגים
אדירים ונפילות שנגעו ללב האומה, שלא פעם הזילה עימו דמעה. זאבי הוא הקפסולה המושלמת לדמותו של הספורט הישראלי.
גבר גדול, חזק שהקריירה שלו נעה מאופוריה לאכזבות. ממש מאניה דפרסיה, הכל
כך אופיינית לאומה היושבת בציון. לצד הניצחונות הגדולים שלו ייזכרו גם רגעי
הדמעה אל מול האומה. כשזאבי מעביר את הלפיד לניר דוידוביץ אי אפשר שלא
לצאת להפלגה בקריירה שאך הסתיימה.

דוידוביץ היה שוער ענק, במושגים של הכדורגל הישראלי. במושגים של הכדורגל העולמי הוא שוער בסדר כזה, נפצע הרבה אבל היי, גם הכדורגל הישראלי עונה ממש לאותה הגדרה. הוא ממש בסדר, נחבט הרבה מאוד, אבל גם מספק רגעי אופוריה המתרסקים על מול מציאות על בסיס קבוע. ממש כפי שחווינו השבוע, והכדורסל לא פיגר. עוד לא נגעתי בתקשורת והתייחסותה לכדורגל, הרי שם גלום כל הטוב ובעיקר הרע של תרבות הספורט בארץ חמדת. חתיכת פסטיבל היה כאן אחרי התיקו של נבחרת ישראל בכדורגל מול נבחרת אזרבייג'ן. פסטיבל ה"איך זה קרה" של משחקי נבחרת ישראל בכדורסל לא פיגר במאום והזכיר לי את הלינץ' התקשורתי שנעשה בספורטאים שייצגו את ישראל במשחקים האולימפיים בלונדון 2012. חוץ מהוצאת ספורטאים להורג היה כאן הכל, בעיקר ללא שום פרופורציה למה שבאמת היו צריכות להיות הציפיות ובהתחשב רק באשליות מוקדמות, אשר נוצרו בעיקר בזכות פרשנים. אבל בעצם ההשתתפות של דוידוביץ' בטקס יש גם סמליות לשינוי שעבר על הכדורגל הישראלי השנה וכדוגמה למה שצריך להתחולל בכל ענף ספורט ישראלי הרוצה להצליח ברמה העולמית.

טקס פתיחת משחקי המכבייה ה- 19 (צילום: איתמר גרינברג)

מהפכת הצוות הזר של מכבי תל אביב, והיועץ המקצועי שהפך למאמן הנבחרת הצעירה
הם אולי הדבר הטוב ביותר שקרה לספורט הישראלי מעולם. בשני המקרים התחלת
השינוי היתה במהלכים שגרמו להרמת גבה אצל רבים. רוב הגבות הורמו בגלל
השינוי הברור בבחירת הספורטאים בהם מאמינים אתם המאמנים/מנהלים האירופאים.
פתאום צצה ועלתה העובדה כי ישנם שיקולים שאינם ספורטיביים, הישגיים טהורים
להרבה מאמנים ישראלים. זה בלט עוד יותר דרך ההישגים, ההצלחה של
המאמנים/מנהלים האירופאים שהגיעו לכאן.

אש באה בשקט
בהמשך טקס הדלקת הלפיד במכביה העביר דוידוביץ את הלפיד לנועם גרשוני.
גרשוני הוא סמל ומופת לתרבות ישראלית במובן הציוני ביותר שיכול להיות, אבל
גם סמל למקום בו נמצאים האתלטים הטובים ביותר של מדינת ישראל. גרשוני הוא
אחת הדוגמאות הטובות ביותר לסיבה אובייקטיבית בגינה אין לנו עומק איכותי
בספורט. סיבה אחת וכנראה המרכזית. גרשוני הוא ספורטאי מחונן שהתגלה בשיא
יכולתו הספורטיבית וכישרונו הנדיר רק לאחר שתרם למדינה בפציעה קשה, בעת
ששירת את ביטחון המדינה במלחמה כטייס מסוק – הטובים לטייס נאמר מזמן,
ומעולם לא נאמר הטובים לספורט. כשגרשוני מופיע מול קהל ישראלי הוא זוכה
לתשואות להן זכו מעט מאוד ספורטאים ישראלים מעולם. כמעט כל אחד היה בצבא
ועל כל הציניות שבנו כישראלים ארץ חמדת באמת יקרה לליבנו, גם כשהלב חמוץ
ממציאות כזו או אחרת.

במסגרת הישראליות אנחנו יודעים להעריך את
הישגיו של גרשוני עשרות מונים יותר מאזרח מדינה שבעיות ביטחוניות ושירות
צבאי אינם חלק מתרבות היום יום שלה. נחזור להשתלשלות טקס הדלקת הלפיד
במכבייה ה- 19. גרשוני העביר את הלפיד לאלי רייזמן. האלופה האולימפית
בהתעמלות קרקע, הוזמנה להיות נושאת הלפיד האחרונה בטקס, האם זה כדוגמה
ליהודיה אמריקאית שהיינו רוצים שתייצג את הספורט ישראל? או בעצם את הספורט
היהודי? בהקשר רייזמן – ידוע לרבים כי היא יהודיה אמריקאית שלקחה מדליית
הזהב לצלילי הבה נגילה במשחקים האולימפיים שנערכו בלונדון 2012.

כמה מכירים את השם מיכאי ברשטיין? ברשטיין הוא מאמן התעמלות טוב מספיק כדי להביא את הספורטאית שלו (רייזמן, כן?!) לכמה מדליות אולימפיות. לאותו ברשטיין לא היה מה שצריך כדי לשרוד את הספורט בישראל, אז הוא עבר לארה"ב. שימו לב איך (ב- 3:30 דקות והלאה) בטקס הפתיחה של המכביה מוזכר המאמן, ללא שם למרות שהוזכרה המנגינה שליוותה את ביצועי מדליית הזהב, כן עד עכשיו מתקשים רבים בישראל להבין את הציניות, האירוניה ובעיקר את בושתנו בהקשר "הבה נגילה" שבחרו רייזמן ומאמנה לביצוע מדליית הזהב בלונדון 2012, רבים גם לא יודעים מי זה מיכאי ברשטיין. לאחר שרייזמן הדליקה את הלפיד לא הסתיימה הסמליות. לבמה עלה רמי קלינשטיין לשיר את שירו "אש". כמה סמלי, אחרי שרייזמן הדליקה את הלפיד לשמוע שיר הנפתח ב: "אש באה בשקט שמעתי אותה צוחקת אני רואה אותה, היא באה לבקר בתוכי אש באה לוחשת אמרה שהיא כבר נוטשת אמרה לי: תשרוף, שרוף את עצמך בשבילי." הבית האחרון של השיר מתחיל במשפט: "עוזב את הבית".

נועם גרשוני (צילום: רזי ליבנת)

זה רק אני או שבאמת אפשר למצוא את הציניות בשורות האלו, בעיקר כשהן מושרות 
דקות אחרי שהספורטאית היהודייה הטובה בעולם, הדליקה את הלפיד של משחקי
היהודים ואת תהילתה היא השיגה בעזרת מאמן שלא מצא מקומו בישראל?

התנהלות בסתר
מהדלקת הלפיד במכביה, השיר שנבחר להתחיל בחלק של ההופעות והסמליות אל ההישגים האחרונים של הספורט הישראלי. ירדן ג'רבי אלופת עולם בג'ודו.
בלי שמץ של ציניות זה כבוד. אני מספיק גבר גבר כדי להודות שהתרגשתי עד
דמעות, יחד איתה כשראיתי אותה רצה למאמנה בדמעות אחרי הניצחון בגמר אליפות
העולם. מול ירדן ג'רבי אחת מדהימה יש לנו אין ספור ספורטאית וספורטאיות
כישרוניים הנופלים קורבן לשיטה הישראלית. בג'ודו אפשר להזכיר את אליס
שלזינגר שמלחמות על זהות מאמנה "לא מסייעות" לקריירה שלה.

באליפות העולם בשחייה ראינו שני שחיינים ישראלי בגמר 50 מטרים גב. גיא ברנע
ויהונתן קופלב בהחלט ראויים להערכה, אבל יוצרי האופוריה לא בדיוק מבליטים
את העובדה כי זה לא מקצה אולימפי. במקצים האולימפיים לא היה שחיין ישראלי
בגמר אליפות העולם בשחייה.

לא מעט ענפי ספורט בישראל מקדשים את האנונימיות והתנהלות בסתר. ענף
האופניים הישראלי הוציא השנה מספר חסר תקדים של רוכבים ורוכבות לתחרויות
באירופה. בכל הכנות איני בטוח שאוכל לנקוב במספר המדויק, נכון זה קשור גם
לעובדה שמעטים מוכנים לספר על מה, איפה וכמה הם עושים, אבל גם לעובדה שלענף
אופני הכביש בישראל אין באמת קהל. תחרויות רבות מבוטלות, תחרויות
המתקיימות במחתרת של ממש ואליפות ישראל מוזנקת בשעה 06:00 של בוקר שבת, כי במציאות הקיימת כנראה אי אפשר אחרת.

ענף הטריאתלון הישראלי הציג בעיקר הליכה לאחור, בכל הקשור להתנהלות מול
תקשורת. חרמות על תקשורת קיימות במקומות בעלי מושגים מיושנים ובעיקר
פחדנים.

אם אבא של הספורטאית הטובה ביותר בנוער מרגיש שהוא במלחמה נגד האיגוד
אפשר לשמוע אין ספור הסברים וסיפורים, השורה התחתונה תהיה לא טובה. לחשוב
שלא נכון לשלוח ספורטאית נוער לאליפות העולם בגלל גילה הצעיר זה כמו להצדיק
השארת ילד בגן בגלל שהוא עוד לא למד לקרוא ולכתוב.

בכל זאת יש כמה צעדים קדימה, בצד ההישגי והם באו לידי ביטוי בתוצאות של הצעירים באליפות העולם שהתקיימה בלונדון.

בסיומה של שנה התבשרנו על אצטדיון אתלטיקה לאומי ההופך למגרש אימוני כדורגל של מכבי תל אביב, נוער, שלא נטעה.

התבשרנו גם כי מגזין האופניים MTB יפסיק לצאת בישראל ועתידו של מגזין
האופניים הישראלי (שהשתלב ב- MTB) לא ברור. אירוע האופניים הוותיק "רוכב
ישראל" בוטל ועוד לא נגעתי בנקודה הכואבת לי ביותר בספורט הישראלי בשנה
העברית שחלפה.

ועדה קמה בגלל זה, המלצות נכתבו
לאחר אין ספור דעות שנשמעו, בסוף הדבר האחד המתבקש, הכרחי ושהיה צריך
להיות הנר לרגלי הדיונים, המסקנות והמלצות עתידיות לא היה. עד עכשיו לא
פורסם מה גרם למותו של הרץ במרתון תל אביב 2013. זה לא באמת מעניין את
הציבור הרחב ואל תבלבלו אף אחד עם תנאי מזג אוויר או מה שקל להביא לשולחן
הדיונים.

עד שלא נדע ממה באמת מת אותו רץ לא נעלה את המדרגה, מספורט חובבני חסר עתיד
לספורט מקצועני עם עתיד נראה לעין, בעיקר כי הוא מסוגל מלכתחילה להביט
לתוכה בכנות.

אתה לא רואה שום דבר טוב בתרבות הספורט הישראלית? שאל אותי מישהו.

אז כן, טוב מאוד אני רואה – הדור הצעיר של הטריאתלון לא רק מבטיח אלא גם מקיים ואירועי הספורט ממשיכים לגדול. יותר אירועים, יותר משתתפים באירועים,
יותר ספורטאים הצומחים מתרבות ספורט הפנאי ומזה אולי תגיע גם ישועת הספורט
ההישגי. ולהתחיל שנה עם ההישגים של הצעירים באליפות העולם בטריאתלון זה
מתוק מתפוח בדבש.

12.9.2013

---

יאיר בן עמי
עורך ראשי לשעבר של Shvoong
בעל הטור מציאות נושכת