שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

שתיקת הסוסים

מאת:אור

 

יש לי טקס בתחילת כל חודש, כשתכנית האימונים מתפרסמת, אני סורק אותה תוך מלמול "הוא מטורף, הוא פשוט מטורף", או "אין סיכוי שאני עושה את זה" וכמובן "הפעם הוא ממש השתגע" הקלאסי. לעיתים אני חולק את ההתפעלות המזועזעת או הזעזוע המתפעל עם אהובתי "ביום שני יש לי שעתיים בבוקר ועוד חצי שעה בערב" והיא, למודת ניסיון, יודעת שתפקידה להתעלם מכך שמדובר בפעילות שאני עושה מרצוני, ולהביע הזדהות עם סבלי, תוך שהיא משתפת פעולה עם העולם הדמיוני בו אני בוחר לחיות. עולם בו המאמן שילון הוא כובש אכזר ואני אחד מקבוצת איכרים שנאבקים כדי לשרוד, נאנקים תחת המיסים הבלתי אפשריים שקבע.

 


איור: גגו עשת

 

לא אחת אני מרגיש כי בין מתאמנים יש שיח השוואתי בו כל אחד מדגיש את התובעניות של תכנית האימונים שלו, עד כמה המאמן רוצה ממנו יותר, שיח של משועבדים שמתענגים על השעבוד שלהם. ולפעמים כל זה לא קורה, הזעזוע אינו מתעורר, אז אני מתבונן בתכנית ואומר לעצמי "טוב, אז זאת התכנית" או "זה נשמע סביר" ואפילו "זה מספיק לרוץ שעתיים בתור הריצה הארוכה חודשיים לפני המרתון?".

בתחילת הדרך המאמן נראה לי כמו מעין רוכב משוגע שמצליף ומצליף בסוס שלו, זה אני, בלי הפסקה, רוצה רק מהר יותר, מהר יותר, מהר יותר. מולו הסוס רוצה התחשבות, תנאים סוציאליים ובאופן עקרוני יותר לאט. הדימוי הזה היה טוב לתקופות המוקדמות, אבל ככל שעובר הזמן. אני רואה שאני קורא גם בין השורות. לא רק המילים בתכנית האימונים קופצות לעיניים, לא רק מה שצריך לעשות אלא גם מה שלא צריך לעשות, מוסיקה של המרצות ואתנחתות, הוראות ושתיקות, שביחד מהוות את הדרך. ההתבוננות על האימונים עצמם הופכת למורכבת יותר, איני רואה שם רק ניסיון התנקשות מתמשך.

אני מצליח להבחין בין אלה שנועדו לחיזוק, כמו אימוני העליות, לאלה שבדגש על התמודדות עם תנאי סביבה וגוף משתנים. אני מרגיש ששומרים עלי ולא רק ממריצים אותי. זה מנחם ומרגיע אבל גם קצת מטריד לדעת ששומרים עליך, כי ברגעים האלה אתה מבין שהסיכונים הם אמיתיים, שלגוף יש יכולת אבל גם מגבלות, שזה לא רק עניין של מהר יותר, מהר יותר, מהר יותר.

כך, במרווחים, במקום הלחץ מתגנב לו עצב קטן, שהכל קצת יותר מורכב מלרוץ הכי מהר, שאחרי הכל אנחנו בני אדם ושאפילו המאמן שילון לא מתעלם מזה.

למעשה אלה הרגעים המפחידים באמת. הרגעים בהם אתה נאלץ להודות שאתה זה שרוצה יותר, שאלה הציפיות שלך שדוחפות קדימה ולא אלה שלו. אלה מסוג האמיתות הידועות שלא נחשבו. אנחנו יודעים שאנחנו אלה שקמים בבוקר לאימון, שאנחנו אלה שיוצאים לרוץ גם כשמטפטף, ואנחנו גם אלה שמשלמים על האימונים, ובכל זאת מצליחים לא אחת להסתיר מעצמנו את העובדות האלה. לדעת, אבל לא לחשוב על זה.

"כמה זמן לעשות במירוץ אייל?" שאלתי באימון האחרון "שעה ועשר דקות" השיב המאמן, "זה נשמע לי מהר" אמרתי אני. שעה שמונה דקות וחמישים שניות היה הזמן שהשגתי במאמץ רב, "נפלא" אמר המאמן, "למה הבנקאי ואיש המחשבים הגיעו ארבעים שניות לפני" אמרתי אני.

 

רוצים לדבר עם אור – כנסו לבלוג מהירות האור – בשוונגנט

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: speed.of.or@gmail.com , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות