שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

שלב המראה – פרק 13

מאת:אור



שלושה חודשי אימונים חלפו מאז שהתחלתי לרוץ באופן מסודר. יומיים בשבוע אני רץ שתי ריצות- אחת בבוקר במשך ארבעים דקות ואחת בערב, של חצי שעה. פעם בשבוע אימון באצטדיון. פעם בשבוע אימון במכון הכושר ועוד פעם נוספת ריצת בוקר ארוכה של כשעה. שלושה חודשים זאת תקופה די ארוכה, אני קם בבוקר בשעות שלא הצלחתי להאמין שאקום בהן, אני מזיע בעוצמות שלא האמנתי שאזיע בהן ואני משתדל לחשוב על חלבונים ודופק.

לפני מספר ימים נתפס לי הצוואר, נתפס וסרב להשתחרר, לא היה מנוס מביקור אצל המסאז'יסטית. מסאז' הוא טיפול שנחשב פולשני מאוד בעיני, ועומד באותו קו כמו ניתוח לב פתוח ולובוטומיה. הפעם האחרונה שהלכתי למסאז' הייתה עת הופיעו לראשונה הסימפטומים הגופניים של הטרשת הנפוצה ו/או שאר המחלות הנוראות שכנראה אין לי. למפגש עם רחל המסאז'יסטית הייתה חשיבות נוספת מבחינתי, מיניתי אותה, מבלי לידע אותה, לשופטת של השינוי שהתחולל בגופי. הניסיון להעריך את ממדי השינוי הוא סוגיה שאני נכשל בה. לעיתים נדמה לי כי גופי התחטב באופן ניכר, וברגעים אחרים אני מתבונן בגופי במראה ונראה רופס כתמיד, עם הבטן המשתפלת והכתפיים השמוטות. הניסיון המתמשך שלי להעריך את מצבי הגופני, מביא לכך שלעיתים קרובות אני נתפס כמי שהתמכר לבחינה אובססיבית של גופו, פעולה שזוכה לגינוי על ידי שאר בני הבית. (ב"שאר בני הבית" הכוונה לבת הזוג שלי. לחתול זה דווקא לא מפריע, שכן הוא עסוק רוב הזמן בפעילות דומה).

לכן הייתי זקוק למבט בלתי תלוי של מי שיש לה מיומנות בהכרת הגוף ובהערכת מצבו. סיבה נוספת שהובילה לבחירה במסז'יסטית לתפקיד השיפוטי, היא ניסיונה בשיפוט. שכן בעברה, בטרם התמחתה במסאז', הייתה מבקרת קולנוע מוערכת ששפטה בפסטיבלים החשובים בעולם. הגעתי והתפשטתי לתחתוני, כמו מועמדת חסרת ביטחון בשלב בגדי הים. בינתיים שום התייחסות לשינוי. טוב, אמרתי לעצמי, היא כנראה מעריכה דרך המגע ולא מתוך מראה עיניים. חיכיתי בציפייה דרוכה שתגיע לעסות את שוקי, בהם ראיתי את ביטויו הברור ביותר של השינוי. זה לקח זמן. מהצוואר לגב, לידיים ואז לשוקיים, ודממה. שום מילת התפעלות, שום ברכות לעובד המסור. ככל שהלכו שרירי ורפו מהמסאז' הלך תסכולי וגבר. בסוף לא יכולתי יותר, "את רואה שינוי בשרירי הרגליים?" ניסיתי כוחי בשאלה מנחה. "כן, הם נהיו גושיים כאלה". שלושה חודשי אימון מאומצים וכל מה שאני זוכה לשמוע זה את התואר "גושיים". "גושיים?" ניסיתי שוב בתקווה שיש תחומי תוכן בהם למילה גושיים משמעויות חיוביות. "כן, גושיים, לא מחוטבים, הם יושבים על העצם ולא נפרדים ממנה" והוסיפה בנימת דחייה קלה "מן שרירי שווארצנגר כאלה", מבקרת קולנוע אחרי הכל. והיא לא היתה היחידה. גם המשקל במכון הכושר סרב לדווח על שינוי משמעותי, אמנם איבדתי מספר חד ספרתי, הקטן משש, של קילוגרמים, ואפילו אחד נוסף אחרי ריצה, אבל לא מדובר במהפכה, שכן הספיקה ארוחה אחת כבדה בערב שלפני כדי לצמצם את הירידה במשקל לחצי.

מבחינה בריאותית, התחושה הסופנית שלי לא נעלמה, להפך. סימפטומים חדשים התחילו לצוץ, בליטה מוזרה בצוואר שמופיעה ונעלמת, כאבי פרקים, ואחת מאצבעות רגלי שהשחירה. במקום הטרשת והזאבת, המחלות שאבחנתי לעצמי בטרם הספורטיביזציה, עברתי לאבחנה הנדושה אך המתבקשת של גידול במח. ליתר דיוק באונה העורפית, בהמיספרה הימנית. בימים קשים במיוחד אני אפילו מצליח להרגיש אותו במישוש. ובכל זאת יש גם נחמות קטנות, שמעידות כי מתחולל איזשהו שינוי. היום יצאתי לריצה של שעה עם השכן, אחיו ורואה החשבון שלהם. הפעם האחרונה בה רצנו במסלול של ריצת הבוקר היתה לפני כחודשיים וחצי. אמנם משך הריצה נותר כשהיה אבל בניגוד לפעם הקודמת הפעם, בדקות האחרונות של הריצה, הרגשתי אחרת. כבר לא עסקתי בחלוקת הרכוש שלי ליורשי, ואף לא במחשבה באיזה מפעל ספורטיבי יונצח זכרי. לרגעים היה נדמה לי שאני אפילו לא סובל ואולי אפילו נהנה, אבל מן הסתם זה היה בלבול דעת מחוסר חמצן.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: speed_of_or@hotmail.co.il , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות