שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

מוטי רמז רמז דק

רמז דק | הטור האישי של מוטי רמז כוכב הריאלטי "המרתון"

והפעם מוטי מספר על הערצתו לאנשי הברזל ועל ריצה במסלול לא מוכר בצפון

והפעם מוטי מספר על הערצתו לאנשי הברזל ועל ריצה במסלול לא מוכר בצפון

מאת:מוטי רמז

אנשי ונשות הפלדה שמו פעמיהם לעיר השמש הנצחית אילת,. לתחרויות איש הברזל יש השפעה מעורבת עלי. מצד אחד אני מסיר את הכובע/פאה/בנדנה בפני ההישגים ה(על)אנושיים של הקומץ (ההולך וגדל…) של אנשים המעמידים תיגר בפני מגבלות הגוף והנפש. היכולת להעמיד את האימונים, מבחינת תדירות ונפח, במקום כל כך מרכזי בחיים, ההתמודדות עם המאמץ הבלתי נתפס:  3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ אופניים ולקינוח!!! מרתון. מפעים. מצד שני, ותמיד יש צד שני, המספרים הללו מלחיצים אותי. דווקא משום שאני מכיר לא מעט חברים שהרוויחו ביושר את הקעקוע שלהם, או עונדים שרשרת המעידה על הצלחתם לצלוח את מסלול הייסורים ודווקא משום שאני מבין את משמעות שגרת האימונים היומית, אני מוצא את עצמי תוהה. יש גבול? אין גבול? למאמץ, להקרבה, לסגפנות? ואני? אני מסוגל לעשות את זה? להתחייב לזה? אני בכלל רוצה? להתחיל לשחות? לקניות טייטס מחטב לרכיבה? אין לי תשובה טובה. אני שומע חבר שמדבר על מרתון ירושלים כהכנה לתחרות איש ברזל באוסטריה. אתם מבינים? המרתון המפרך הזה, פסגת שאיפותיי הנוכחית, כתחרות הכנה… 

"צריך הרבה רצון ונחישות לעבור את הקילומטר הראשון"

בכל אופן  נשארתי עם התהיות ובאותו זמן ממש אספנו את עצמנו, ואת גיסינו אחייננו ובנותינו ויצאנו לסוף שבוע ברמה המשקיפה אל הכנרת. בעבר המחשבות הראשונות שלי לגבי חופשה נדדו לכיוון ה:"איפה נחים" ו "מה אוכלים" היום המחשבה האוטומטית היא לאזור ה"מה עושים" ו "איפה רצים". אני מודה שזה נשמע מעט ביזארי אבל אני חש התרגשות קלה רק מעצם המחשבה על ריצה במסלול לא מוכר הטומן בחובו גילויים ואתגרים לא צפויים.

מהפוך לעליות המפוארות של הצפון
אחרי לילה של שינה ערבה בצימר של רינה בגבעת יואב, התעוררתי עם ציוץ הציפורים והחלקתי אל נעלי הריצה הוותיקות (עוד מעט נפרדים חברות, מכן ומעוד כמה מאות ₪…) להעיר את יובל בתי היה קצת יותר קשה אבל כשהרצון קיים – המשימה מתבצעת. וכך מצאנו את עצמנו יוצאים את הקור ואל החושך, במקום לא מוכר בעליל (הגענו לשם בערב), תוך חשש ברור ממפגש עם כלבים בעלי מוטיבציה חיובית (כלפי הבעלים שלהם) ושלילית במיוחד (כלפי זרים לא נורמאלים המקרטעים בשבילי הישוב באשמורת שלישית). ורק כדי שיהיה ברור אציין שוב – היה קר. מאוד.

צריך הרבה רצון ונחישות לעבור את הקילומטר הראשון כשכל התשדורות המתקבלות מהמוח דורשות להסתובב ולחזור לשמיכת הפוך המפנקת. לקחתי החלטה לצאת מגבולות הישוב לכיוון בני יהודה. פנינו שמאלה ויובל הביטה קדימה, ואז לכסנה מבט לעברי ושאלה :"מה זה?!?". מולנו נפרסה עליה מפוארת של 3 ק"מ…המחשבה שעלתה בראשי הייתה "אחורה פנה" אבל משום מה המילים שיצאו מפי היו: "עושים את זה. תחשבי שהדרך חזרה תהיה בירידה".

דמיינו את התמונה. שני אנשים, לבד על הכביש. חושך. ואז עולה לאיטה שמש גדולה מהמזרח. הנוף נצבע בצבעים של צהוב וירוק , וחום, וכתום ואדום. ומימין נחו מטעי גשור ומשמאל שדות עטורים אבני בזלת , והיו שם ציפורים ופרפרים והאוויר היה נקי. אגזים ואומר טהור. הטבע הופיע בפנינו במלוא תפארתו והעליה הפכה להיות קלה מתמיד. רצנו לכיוון קצרין, וכשהגענו לנקודת ההיפוך לא האמנו שחצי ריצה מאחורינו. הדרך חזרה היתה לא פחות ממענגת. השמש ליטפה ברכות, הנשימה היתה קלה והקילומטרים? עפו. איזו חוויה. איזה כיף. בחזרה בצימר , בזמן סדרת המתיחות לא יכולתי שלא לתהות מצד אחד איפה הייתי ב- 46 שנים שחלפו מאז שהתחלתי לרוץ. כמה הפסדתי . אבל תמיד יש מצד שני… כמה חוויות כאלו ואחרות עוד עומדות בפני? וכמה טוב שיש לי את החובה והזכות לנסות להעביר את המסר הזה הלאה… 


21.1.2014

   מוטי רמז
רץ בקצב שלו



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות