שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

עשרים ואחת קילומטר – פרק 31

מאת:אור


"היזהרו מהגורילללללה, היזהרו מהגוריללללה", ברסאנס שר ברדיו של המכונית, ואני נוסע בין שדות העמק בבוקרו של יום חמישי. שעתיים קודם לכן עוד התלבטתי אם לרוץ או להמשיך לנמנם. סמכתי על האינטואיציה הנשית של אהובתי כשאמרה לי שעדיף שארוץ, שכן ידוע לי היטב שבשעה שאני מתעורר, אני האדם האחרון שצריך להתחשב בדעתו. זכרתי גם שחבר טוב שלי שעוסק בחקר המקורות היהודיים, ציטט באזני לא אחת משפט שאומר בערך כך "עתיד אדם לתת דין על כל אשר רצה בחייו ולא עשה" ואני, למרות כל ההתלבטות שלי, ידעתי שאני רוצה לסיים את חצי המרתון הזה, השאלה היתה אם אני מסוגל. כך יצאתי לדרך.

לגן השלושה נסעתי לבד. אהובתי נאלצה ללכת לפגישה בעבודה, והשכן שכב חולה בביתו, שרוי בהזיות חום, בהן הוא הופך לטייקון כלכלי בעקבות הצלחתו של מפעל לבגדי ספינינג לחיות מחמד שהקים במזרח אירופה. הלבד שלי הסתיים ברגע שהגעתי לגן השלושה. פקק תנועה והרבה רצים, ובינהם גם כמה מכרים מילאו את הפארק. אני התקדמתי לתור הקצר לקבלת הצ'יפ, ולתור הארוך הרבה יותר לשירותים. ביציאה מהשירותים פגשתי את המאמן שילון. המאמן התבונן בחגורת הבקבוקים החדשה שלי, בה שילבתי בתבונה בין משקאות איזוטוניים למים מינרליים, והוספתי ג'לים בכיס, והודיע שהיא נשארת באוטו. "אבל למה?" תהיתי, מסרב להיפרד מלוק המחבל המתאבד בדרך לשבעים הבתולות. "יש תחנות מים בדרך" אמר המאמן. הופתעתי. מפליא אותי כשאני מגלה שלפעמים ניתן להיעזר בהיגיון על מנת לקבל החלטות על שימוש בציוד הספורט. לרוב אני מבין את חגורת המים, שעון הדופק, והנעליים הנכונות רק כפריטים פולחניים, שהרץ נושא עימו כאותות לאמונתו. מעכשיו אדע: באימון בשטח "עם חגורה", במרוץ מאורגן "בלי חגורה". החכמתי.
"ותאכל משהו" פתח המאמן דיון קולינרי. "אבל אכלתי קערה של קורנפלקס לפני שיצאתי", "זה היה מזמן" פסק המאמן ושלח אותי לחפש קיוסק. נדדתי ברחבי הפארק אך המזנונים היו סגורים. מוטרד חזרתי למכונית ובה מצאתי לשמחתי חבילה ישנה של עוגיות שוקולד צ'יפס, שבאותו רגע הציפו אותי בהקלה גדולה, שכן בזכותן התאפשר לי לקיים את מצוותו של המאמן. התקדמתי לקו הזינוק. "אכלתי עוגיות" ידעתי את המאמן על התקדמותי, "שאני אקח ג'ל אחד כבר עכשיו?" שאלתי, "כן" אמר המאמן "ועוד שניים לדרך".


כך, מתודלק בארבע עוגיות ישנות, ג'ל בטעם פירות יער ולא מעט משקה איזוטוני לשטוף את הכל, נעתי לעבר דבוקת הרצים. שם פגשתי את רון, שותפי לריצה ולסרט בשיער. לא הספקנו לדבר וכבר נשמע מטח יריות הזנקה ובעקבותיו התחיל הגוש לזוז. הפחדים שמילאו אותי עד הזינוק, התחלפו בהכחשה גורפת, ודחף לרוץ מהר ולהתעלם מהמגבלות הציף אותי. למרבה המזל רון היה לצידי לרסן אותי, ולהזכיר לי שמדובר בדרך ארוכה, הכי ארוכה שרצתי עד היום. שלטי הקילומטרים התחלפו בצד הדרך, וכך גם הנוף. עצי הפארק התחלפו ברפתות, והרפתות בשדות. שבעת הקילומטרים הראשונים עברו מהר ובקלות ואני נזכר איך לפני פחות משנה במרוץ עין גדי בשלב זה כבר הייתי מוכן לנסח צוואה. ג'ל שני אחרי ארבעים דקות. רון שותה תה עם סוכר ומתלונן על בחילה. הרוח החזיתית בקילומטר העשירי, ובחורה נמוכה שרצה לפני ומודיעה שהיא חוסמת את הרוח. העלייה בכניסה לבית שאן שאנחנו כמעט לא מאטים בה. הפליאה שכבר הגענו לקילומטר הארבעה עשר ואני עדיין מרגיש טוב, ואנחנו שומרים על קצב של חמש דקות וכמה שניות לקילומטר. ואז כאבים בכל השרירים, כאבים מסוג לא מוכר, ובכל זאת ממשיכים באותו קצב. הקילומטר השמונה עשר, ובצד הדרך עץ מכוסה כולו בציפורים לבנות, אולי אנפות.ואני ורון מגבירים קצת לקראת הסוף, וכולם מגבירים סביבנו. אני מגביר עוד יותר ובקילומטר העשרים רץ קדימה. ואז בתוך הפארק, ויש מחיאות כפיים, ואני עובר דרך השער, והמאמן שילון בצד ימין, ואני שומע מישהו אומר שעה ארבעים ושמונה וארבעים, ומישהי מחלקת מדליות למסיימים. "מה, זה הכל?" אני חושב לעצמי, ומחשבתי נקטעת בגל שיעולים מהשפעת שלא עברה, אלא רק השהתה עצמה למשך המירוץ. אני מרגיש קצת מוזר, מתקשה לעכל את המחשבה שאני, עם כל מה שמשתמע מזה, רצתי חצי מרתון, ואפילו די נהניתי.

ובשבוע הבא במהירות האור אחרי השיעולים באות המחשבות, מצב רוח מהורהר בעקבות חצי המרתון.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: speed_of_or@hotmail.co.il , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות