שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

נקמת הגוף – פרק 2

מאת:אור



"נקמת הגוף"
היו סימנים מקדימים לכך שלגוף שלי מתחיל להימאס ממני. כאבים בגב מצד שמאל למעלה כל השנה שעברה, וכאב חד ברגל ימין שגרם לי ללכת קצת עקום. בליל יום הולדתי השלושים הסימנים הפכו לוודאות.

באמצע הלילה, אחרי ארוחת יום ההולדת השלושים שלי, אני מתעורר במלון בעיירה נידחת בספרד ומגלה שיד ימין שלי משותקת. לא נרדמה באופן חזק, לא תפוסה, אלא ממש משותקת. מבוהל ניגשתי לחדר האמבטיה, ניסיתי לפתוח את הברז ולא הצלחתי. הערתי את האהובה. היא הביאה לי כוס מים למיטה, ניסיתי לאחוז את הכוס ביד, והכוס נפלה והמים נשפכו על המיטה. אני מודה, ברגע הזה דמעות הציפו את עיני, עתידי כמשותק נראה באותו רגע וודאי. "היסטרי", אתם ממלמלים לעצמכם בגיחוך, ואתם צודקים, ובכל זאת, למרות שלא עברתי הרבה רגעים מפחדים בחיי, מבין אלה שכן עברתי זה היה אחד הרגעים המפחידים ביותר. משותק, כפסיכולוג נמשכתי לפרש, האם היד משותקת עקב אירוע מוחי, או שמדובר בשיתוק על רקע נפשי כעונש על סיפוקים מיניים שהיא מילאה בהם תפקיד. השיתוק חלף לאחר שלושה ימים, מבלי שזכה להסבר.



אני חולה ב"טרשת נפוצה" !!!!?
כשחזרתי לארץ התחלתי לחוש כאבים שונים. בעיקר בידיים וברגליים, בלילות הקצתי עם תחושת נימול. בהתחלה ניסיתי להתעלם, במיוחד כי הכאבים היו חמקמקים, לא כאב חזק, אלא מעין הרגשה משונה ולא קבועה. בליל שישי אחד הכנסתי לגוגל, את התיאור של תחושותי, ועיני חשכו, התברר לי שאני חולה ב"טרשת נפוצה"- מחלה ניוונית הפוגעת בציפוי של מערכת העצבים, מדובר על התפתחות הדרגתית של חולשה ושיתוק של שרירים המסתיימת במוות. חצי שעה אחרי הגילוי, היינו בדרך לאיכילוב, כשאני מנסח בליבי את צוואתי, ונושא מילות פרידה באזני חברתי, מקונן על חיי שהתקצרו להם. בחדר המיון, הצטרפנו לקבוצה של נפגעי אירועי דקירה וארוחות ערב משפחתיות, שאיישו את המיטות לידי. כעבור שעתיים ניגש הרופא התורן ושאל ממה אני סובל, תיארתי לו את הסימפטומים ואת האבחנה שלי למקורם. "למה באת דווקא ביום שישי בשתיים בלילה?" הוא שאל בצורה שהעבירה גם אלי את התחושה שיש בשאלתו שמץ של הגיון, "קראתי באינטרנט" מיהרתי להשיב, וכך נושא התיק הרפואי שלי את סיבת הפנייה "קרא באינטרנט ולכן התאשפז". אחרי שנערכה לי בדיקה קצרה, איש מבוגר ששכב לידי התחיל להקיא, הרופא פנה אלי במבט מאשים ואמר "אתה מבין שיש אנשים שבאמת צריכים להיות כאן?" ושילח אותי הביתה. מאז אותו יום התחילה סדרה מתמשכת של ביקורים אצל רופאים, שלושה נוירולוגים, שני אורטופדים, רופא עיניים ורופאת המשפחה, כולם שללו את האפשרות שיש לי טרשת נפוצה, אבל אני נשארתי בתחושה שבגופי מקננת מחלה. מידי יום איתרתי בגופי סימנים מובהקים לקיומה, חלקם מוכרים לרפואה, כמו טשטוש ראייה וכאבי פרקים, וחלקם מקוריים לי כמו גוון עור שנראה לי לא בריא מתחת לציפורני. חברי הותשו מהדיווחים הבלתי פוסקים שלי על מצבי הרפואי העגום, את עצמי התחלתי לכנות "המנוח". לתקופה מסויימת אף החלפתי את האבחנה, שוב בעזרת האינטרנט, מטרשת נפוצה לזאבת, מחלה המתבטאת גם היא בכאבי שרירים ומאובחנת על ידי סימן הפרפר, כתם אדום במרכז הפנים, שאותו חיפשתי השכם והערב מול המראה. יום אחד, לחבר קורב שלי נמאס והוא התפרץ עלי בצעקות "אין לך טרשת נפוצה, זה פשוט הגוף שלך שנמאס לו לסבול, נמאס לו מכמויות האוכל שאתה משליך לתוכו כאילו אין מחר, מההתעלמות המתמשכת מצרכיו, הגוף שלך פשוט מחזיר לך על הזלזול המתמשך, נמאס לו להיות קורבן של ההתעללות שלך בו". למרות הכעס על כך שחבר קרוב מפנה אלי עורף ברגעי הקשים, התחילה להנץ ההבנה כי כדאי לתת לגוף צ'אנס אחרון, רגע לפני שאני מתיישב מרצוני בכיסא הגלגלים. את הצ'אנס שלו קיבל הגוף שלי שוב מהשכן, "אולי אתה בא לרוץ?" אמר לי באחד הערבים. מודע למגבלותיי הקיימות והדמיוניות, התכוננתי לריצה קצרה. שוב התקשיתי לנשום וכאב לי במותניים, אבל מצד שני דווקא כאבי הטרשת הנפוצה שלי, פתאום היו הרבה פחות מוחשיים. שמונה דקות של ריצה בכיוון אחד, מנוחה קצרה ושמונה דקות ריצה בחזרה, היו סך הפעילות הגופנית שהצלחתי לבצע. לרגע אחד כאבי הגוף שיצרה הריצה, העלימו את הכאבים האחרים, אלה שמקורם כנראה במח.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: speed_of_or@hotmail.co.il , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות