שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

משיח לא בא

"ההתעוררות לבוקר המרתון כבוקר של פורענות ששום דבר לא הולך בו לפי התכנון היתה עבורי רגע של התפכחות, רגע שבו האשליה הרעועה שטיפחתי לגבי המרתון התנפצה." הטור של אור 


"ההתעוררות לבוקר המרתון כבוקר של פורענות ששום דבר לא הולך בו לפי התכנון היתה עבורי רגע של התפכחות, רגע שבו האשליה הרעועה שטיפחתי לגבי המרתון התנפצה." הטור של אור 

מאת:אור


"משיח לא בא, אבל הוא רוצה את התמרים שמחלקים בשקית," אמר הטרמפיסט במושב האחורי, "התמרים שלו," אמרתי, מקריב את אחד משבעת המינים בתמורה למקום במרתון. יום חמישי בשמונה וחצי בבוקר, חצי שעה לפני הזנקת המרתון לא הייתי בעמדת פתיחה שמאפשרת מיקוח.

לזכותי אציין הייתי בטוח שנרשמתי מזמן למרתון, ולא רק זאת, אלא שבחמש וחצי בבוקר, קצת אחרי שהתעוררתי, החלטתי להגדיל ראש ולהדפיס את אישור ההרשמה שלי, כך שכשאגיע לעמדת החלוקה של המספרים לא אצטרך להתעכב לפני הלוח ולחפש את שמי.

להפתעתי, לא הופעתי ברשימת המשתתפים. בתחילה חשבתי שזאת טעות מחשב, שנובעת מכך שגם למחשבים לא קל לשמור על הסדר בשעת בוקר כל כך מוקדמת.

רעננתי את המסך פעם אחת, ועוד פעם ובכל הפעמים חזרה אותה תופעה – לא הופעתי ברשימת המשתתפים.

 

 
איור: גגו עשת

פתאום כל מיני סימנים שהתעלמתי מהם קודם לכן התבררו כאותות אזהרה. לא קיבלתי שום הודעת דואר מהנהלת המרתון על ההרשמה, בעוד בדרך כלל, מריבוי העדכונים והתזכורות שמגיעים לקראת האירוע נדמה שהמארגנים בטוחים שכל מי שנרשם למרתון לוקה בשלב מתקדם של דמנציה. גם העובדה שלא היה לי שום מושג מתי הזינוק, היה בה כדי להצביע על כך שלא נכנסתי קודם לכן לאתר של המרתון.

מצד שני היתה לי תחושה חזקה שדווקא הקדמתי להירשם, רק שבוע קודם לכן, בעוד המאמן חוכך בדעתו האם נכון לי לרוץ מרתון כחלק מאימונים למירוץ המאה קילומטר, הפצרתי בו שיאשר לי לרוץ מכיוון שכבר מזמן נרשמתי. גם אהובתי, כשהערתי אותה בחמש וחצי בבוקר ביום חמישי על מנת לבחון את זיכרונה, טענה שהיא זוכרת שאמרתי לה שנרשמתי.

כרגיל, הכל התחיל מהמאמן. כמה חודשים לפני הבוקר של יום חמישי הוא אמר לי את המשפט, "המרתון יהיה בשבילך עוד ריצת אימון." כשדיברנו לראשונה על הדרך שבסופה אני אמור להשתתף בריצת האולטרא מרתון למאה קילומטרים. "המרתון הוא רק עוד ריצת אימון" הוא מסוג המשפטים שמתגלגלים יפה על הלשון, נעים להגיד אותם בביטחון מדומה כשבתוך תוכך אתה מרגיש שאין להם שום כיסוי. משפט שכאילו אמור להרגיע אך קשה מאוד להאמין בו בערך כמו "המוות הוא חלק מהחיים". אולי לבודהה "המוות הוא חלק מהחיים" אך לשאר בני התמותה המוות הוא לא בדיוק דבר שהם נוטים לעבור עליו לסדר היום. המרתון, כמו המוות, נתפס בחייו של הרץ כרגע מאיים, כמה שלא תנסה לקחת אותו בקלות. אמנם בשנה שעברה הזדמן לי לחזות בעורכת הדין מסיימת את מרתון טבריה כעוד ריצת אימון בדרך לאולטרא הראשון שלה, אך במקרה הזה גם מראה עיניים אינו משכנע.

ההתעוררות לבוקר המרתון כבוקר של פורענות ששום דבר לא הולך בו לפי התכנון היתה עבורי רגע של התפכחות, רגע שבו האשליה הרעועה שטיפחתי לגבי המרתון התנפצה. בשבועות שקדמו למרתון אמנם התחלתי להאריך את מרחק הריצה אך הריצה הארוכה ביותר שביצעתי היתה ריצה בודדת של שלושים קילומטר במירוץ הלילי במדבר וברגע המכריע זו נראתה כמשענת קנה רצוץ.

כל הדרך לטבריה, בזמן שהבנקאי נהג והטרמפיסט ניהל שיחות טלפוניות עם המשיח ובין לבין הפריח נבואות קודרות לגבי, ניסיתי לשמור על חזות שאננה אך בתוכי לא הפסקתי לרעוד, מקווה לאיחור משמעותי בהגעה, שיאפשר לדלג ישר לחומוס שאחרי.

למגינת ליבי הגענו בזמן, כלומר לא ממש בזמן, אך באיחור מתקבל על הדעת. ברבע לתשע אספתי את מספרו של המשיח מעמדת הרישום, בעשרה לתשע עוד עמדתי בתור לשירותים, אוחז ביד אחת את גליל נייר הטואלט ובשנייה מנסה לסגור את סיכות הביטחון סביב מספר החזה. במקום ריצת חימום מאורגנת רצתי בבהילות לעבר קו הזינוק. בדיעבד נראה לי שהבאלאגן סביב ההגעה לטבריה וההיסטריה של הבוקר היו הכרחיים כדי להסיח את דעתי מהאימה.

כמה דקות אחרי הזינוק פגשתי על המסלול שני חברים מהקבוצה שגם הם לקו בקדחת האולטרא, כמו חברים בכת מטורפת שמנהיגם החליט לאבד את מאמיניו לדעת נצמדנו זה לזה, שהרי צרת רבים וכו'.

לאורך ארבעים ושניים הקילומטרים חיכינו לספוג את נחת זרועו של המרתון, שיכה בנו על ההיבריס לחשוב שאפשר להתייחס אליו, אל המרחק הקדוש, כמו עוד ריצת אימון. אחרי שחלפו עשרים ואחד הקילומטרים הראשונים בקצב מהיר מהמתוכנן, הבטחנו זה לזה שעוד מעט המרתון "יראה לנו מה זה" ונשלם על היוהרה שלנו. בקילומטר השלושים ושניים אמרנו בידענות שעכשיו בעשרת הקילומטרים האחרונים נחטוף את המכה. בינתיים המרתון עשה יד אחת עם החום הכבד והפיל חללים סביבנו ואנחנו המשכנו להתקדם. בקילומטר השלושים וחמש המאמן חלף לידינו והעיר שאנחנו נראים טוב, ניסינו להסות אותו כי היה לנו ברור שעל זה המרתון כבר לא יוכל לשתוק. מייד אחרי המפגש התחלתי להרגיש את השרירים ברגליים מתקשים ומיהרתי לבלוע את האופטלגין השלישי שלי יחד עם כדור מלח וקצת פרסקינדול שמרחתי על הירך, ואולי בלעתי את הפרסקינדול ואת המלח מרחתי על הירך, בזמן כתיבת שורות אלה אני כבר לא כל כך בטוח אבל בכל מקרה זה עבד.

שבעת הקילומטרים האחרונים עברו לאיטם, שמרנו על קצב של קצת מעל חמש דקות לקילומטר, רוטנים כל הזמן שזה מהר מדי ובטח תיכף נתפרק. פתאום היינו בטבריה, שני קילומטר מהסוף, קצת מגבירים לקראת הסוף, חוצים את קו הסיום אחרי שלוש שעות ושלושים ושבע דקות.

בכל זאת אני לא יכול שלא לדמיין, שהיכן שהוא ברקיע מעלינו במקום בו חיים המרחקים הארוכים, אמר המרתון לאחיו אולטרא, "ויתרתי להם הפעם, אני בטוח שאתה כבר תסגור איתם את החשבון במרץ".


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות