שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

יאיר בן עמי מציאות נושכת

מציאות נושכת: על נגיעה בילדה ו(לא יהיה) ספורטאי השנה

השבוע האחרון של שנת 2012 הציג שני סיפורים המעידים יותר מכל על תרבות הספורט הישראלי ההישגי. נעם גרשוני נבחר על ידי הוועד האולימפי לספורטאי השנה שלו, ואז מישהו נזכר בתקנון. אבל הסיפור של הילדה והנגיעה מגוחך אף יותר- דמותו של הספורט הישראלי עם כניסתה לשנת 2013

השבוע האחרון של שנת 2012 הציג שני סיפורים המעידים יותר מכל על תרבות הספורט הישראלי ההישגי. נעם גרשוני נבחר על ידי הוועד האולימפי לספורטאי השנה שלו, ואז מישהו נזכר בתקנון. אבל הסיפור של הילדה והנגיעה מגוחך אף יותר- דמותו של הספורט הישראלי עם כניסתה לשנת 2013

מאת:יאיר בן עמי


לפני כמה ימים, לאחר שהאייטם המבקש מכם לבחור את אנשי השנה של שוונג כבר פורסם, שאל אותי מישהו מי הוא ספורטאי השנה שלי. לא הייתי צריך לחשוב, זה יצא לי בשלוף: "נעם גרשוני". ידידי נראה מעט המום, אבל זה לא הפריע לו להטיח בי: "לא רק שהוא לא מועמד אצלכם באתר אלא שאפילו אין קטגוריית בחירה של הספורטאים הפראולימפיים אצלכם".

הרגעתי את ידידי שהוא צודק אבל לא מודע לעובדות. קודם כל,
הוא שאל אותי על ספורטאי השנה. איני חושב שכעורך הראשי של אתר שוונג חובתי
לבחור בספורטאי מענפי הליבה של האתר. שנית, נעם גרשוני משחק טניס ולכן לא
יכול להיות מועמד באתר שעל דיגלו הספורט ללא כדור. שלישית, ה"אני מאמין"
שלי הוא לתת כבוד כפול ומכופל לספורטאי הפראלימפיים ומכאן שעוד נציין את
סיכום השנה של זה בנפרד, בכבוד הראוי.

סיפור בחירתו ופסילתו של נעם גרשוני לספורטאי השנה של הוועד האולימפי עורר
הדים כראוי אך לא בכיוון הנכון. הוויכוח לא היה צריך להתקיים כלל על האם
התואר מגיע או לא מגיע לגרשוני. באותה מידה אפשר היה לשאול מדוע ספורטאי
הריקודים הסלונים אינם מועמדים לתואר ספורטאי השנה של הוועד האולימפי. כל
מי שיודע את התשובה לחידה הילדותית: "מה צבעו של הסוס הלבן של נפוליאון"
יודע מדוע גרשוני או רקדן סלוני לא יכולים להיות מועמדים לספורטאי השנה של
הוועד האולימפי.

הדיון האמיתי חייב להיות על העובדה כי יש היושב או יושבים
באותה וועדה מחליטה ואינם מודעים לתקנון. אחרת כיצד המליצו להעניק לגרשוני
את התואר?

כל עוד בלבב פנימה
ספורטאי השנה שלי-גרשוני

(צילום: רזי ליבנת)

איך הגיע הספורט הישראלי למצב בו יושבים אנשים שאינם מכירים את התקנון עליו הם אמונים, כמובילי ענפי ספורט? בעצם זה יותר מענפי ספורט – הוועד האולימפי הישראלי.

החוצפה הגדולה ביותר היא שאותם יושבי וועדות יאשימו את הספורטאי הישראלי כשבמשחקים האולימפיים הוא יאבד את הנעליים, הרוח תהיה חלשה, טעות אנושית של ספורטאי ענק תגרום לו להפסד לאחר כארבעים שניות או כשמתעמלת מחוננת תנקע רגלה. בוועדות החקירה שיוקמו לאחר לעולם לא תשמעו קולות המצביעים על תנאי הספורטאים בגילאים הקריטיים להתפתחותם. לא על העובדה כי שיא התחרותיות הישראלית היא בגילאים בהם בעולם הנאור מלמדים טכניקה, לא על העובדה כי בישראל אין ליגות וקטגוריות של גילאי 19-23 ולא על העובדה ששיטת המשפחה והחברים היא השולטת במינוי בעלי התפקידים ואפילו בקביעת הרכבי קבוצות ספורט בליגות הבכירות . "אנחנו אלופי העולם במחסומים", אמר לי פעם איש תקשורת, אותו אני מגדיר כגאון ולא פחות.

על פרשת גרשוני עוד צחקתי, אבל כמה ימים לאחר שהתחלתי לצחוק, הפסקתי. במשחק קט סל של ילדים הוריד המאמן את קבוצתו משום שהיריבה שיתפה בשורותיה שחקנית (ילדה, שלא נתבלבל) והוא רצה שילדי קבוצתו, יראי השם ישמור,  ישמרו גם הם אבל נגיעה (מהילדה, כן?!). נו, חשבתי לעצמי, לפחות המאמן המדהים לא שם דגש על תחרותיות, אלא על ערכים.

עוד לפני שהספקתי לטאטא משפיותי המנטאלית את שארית הציניות, הבנתי כי איגוד הכדורסל לא יעניש את המאמן שהוריד את קבוצתו מהמגרש. הנענשת יכולה להיות רק הקבוצה ששיתפה ילדה במשחק קט סל בליגת ילדים. זה יתברר לאחר דיון משמעתי. הקבוצה שסירבה לשחק אפילו לא תוזמן לדיון כלשהו על המעשה הלא ספורטיבי. כאן כבר הורדתי את הדגלים לחצי התורן ושאלתי את עצמי ואת תולעי שפיותי אם זה אמיתי או ששוב נרדמתי מול סרט שהשפיע על חלומותיי. אחרי זה חיפשתי את תחנת הדלק הקרובה לביתי כדי להיות בטוח שהתעוררתי באותו מקום בו נרדמתי ערב קודם, מדינת ישראל. משהו בפסים הכחולים, מגן הדוד והרקע הלבן שהתנוססו על התורן שכנעו אותי שאני במדינת ישראל, משהו בצעקה של הנהג שחלף מימין לרכבי הטיל עוד ספק, בסוף חשבתי כי אולי ארץ מולדתי כבר לא כל כך זבת.

בניסיון לעודד עצמי נזכרתי בילדה בשם גלי רייכרט, שרק
בתחילת החודש האחרון של 2012 ניצחה באליפות ישראל בטריאתלון (גילאי 8-9,
כולל בנים). לא שיש מישהו בעל גישה כה פמיניסטית באיגוד הטריאתלון ומזו
עורבבו בנים עם בנות בתחרויות של אליפות ישראל. ובכל זאת נוצרה התחרות בין
בנים לבנות ובמקרה זה זרועה ורגלה של ילדה היו על העליונה. אישית אני רגיל
לזה מילדותי. תמיד הייתה איזו ילדה שניצחה אותי בתחרויות הספורט בבית הספר
היסודי. אף פעם לא נעלבתי מזה, כנראה מישהו חינך אותי "לא טוב". מצד שני
בטריאתלון קל לשמור נגיעה, קט סל קצת יותר קשה. מצד שלישי מדוע בכלל
מאפשרים מובילי הספורט בישראל לבעלי דעות כה חשוכות לקבוע את דמותו של
הספורט הישראלי? מצד האמת – עצוב שבישראל 2013 נגיעה ספורטיבית ונגיעה
מינית היינו אך וזה עוד מקבל גושפנקא של הממסד, במקרה זה איגוד הכדורסל.

הילדים של אותו מאמן קט סל יכולים יום אחד להיות בנבחרת ישראל בכדורסל. האם אז
מישהו ימנע מזמרת לשיר את ההמנון הלאומי כדי להתחשב ברגשותיו של השחקן הדתי
אל מול ה"קול באישה ערווה"? האם נגיעה וקול אישה בערוותה הם מעל חינוך
ספורטיבי וכל התוכן שלו? אז עיברו לשאלה בפסקה הבאה. 

אחי דיר באלק שמור נגיעה


עוד יהיו תחרויות בהן כולנו נזעק על מתחרה איראני שלא ירצה להתמודד מול ישראלי באיזה מפעל בינלאומי. בעצם, באיזו זכות? אולי כדאי שנשאל את עצמנו קודם איך אנחנו נראים? אולי האיראני רק רצה לשמור נגיעה, מה לא יכול להיות שיש סעיף כזה בתקנון ההיאבקות האיראני או לפחות בתקנון של משמרות המהפכה?

איראני שיתמודד מול ישראלי יצטרך להתמודד עם גורל אכזר כשישוב למולדתו. ילד דתי שיגע בחזה של ילדה במשחק קט סל יצטרך להתמודד עם חוקים שנקבעו לפני אלפי שנה. איני מזלזל בהם. אמא ואבא שלי, כל אחד בצד אחר של העולם, שרדו בזכות מסורת ישראל. מצד שני את המדינה הם הקימו לאחר שזנחו אותה לתקופה לא קצרה. השאלה היא באיזו זהות ספורטיבית אנו בוחרים. אם חוקי אלוהי היהודים הם אלו המנחים אותנו בספורט אל לנו להלין על חוקי המשמרות המהפכה וספורטאים איראנים הנוהגים לפיהם.


3.1.2013



יאיר בן עמי - מציאות נושכתיאיר בן עמי
עורך ראשי של אתר Shvoong ובעל הטור מציאות נושכת


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות