שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

יאיר בן עמי מציאות נושכת

מציאות נושכת: על מרתון ישראמן כאירוע מכונן

יש רגעים בחיים שבעת התרחשותם אפשר לחוש את החותם שהם מותירים. מרתון ישראמן היה אחד כזה עוד טרם הוזנק

יש רגעים בחיים שבעת התרחשותם אפשר לחוש את החותם שהם מותירים. מרתון ישראמן היה אחד כזה עוד טרם הוזנק

מאת:יאיר בן עמי


כל התוצאות כאן
תוצאות ותמונות ראשונות כאן


יום רביעי בבוקר, אני בחופשה, נוהג את המכונית בדרך לחיפה ומנסה לשמוע מוזיקה כשהטלפון מסמן לי שיניב גונדה כתר רוצה לדבר איתי. אני לוחץ על האייקון של השפופרת הירוקה והאוזנייה משמיעה לי את גונדה אומר משהו על מישהו שכתב בפייסבוק ששוונג מארגנים מרתון בשבת. הבטחתי לברר, הוא עשה את זה מהר יותר ושעה וחצי לאחר מכן הנייד שלי הודיע בעצבנות כי הוא מייחל להטענה. כמות השיחות הנכנסות הייתה העדות הראשונה לעוצמה חברתית, מחאתית  בכל מובן, שהעידה על התסכול מביטולו של המרתון שנדחה בתל אביב.

מעל הכל הרבה יותר הורגשה התכווצות של אי נוחות ממתקפה חסרת
תקדים על תרבות הספורט הפנאי בכלל וריצות המרתון בפרט. שני עשורים חלפו
מאז שמעתי טענות כי ריצה איננה בריאה ועוד מאנשים שחזותם מעידה על "בריאותם"
ודיעותיהם על בורותם. התחושה שלי הייתה שהמתקפה תזכה לתגובה של קהילת הרצים
הישראלית, רק לא תיארתי לעצמי שהיא תגיע כל כך מהר.

בשלושת הימים מרגע ההכרזה של חברת שוונג כי היא מרימה את מרתון ישראמן
במקום זה שבוטל בתל אביב היה ברור כי קהילת רצי המרתון של ישראל נדחקה
לפינה בה לא הייתה מסוגלת להישאר. התמיכה במרתון ישראמן הייתה החצנת המחאה
במה שייזכר עוד שנים כאחת משעותיה היפות של מחאת תרבות ספורט הפנאי בישראל.

אין טעם לדבר על הלפני, רמת ההתנגדות שהייתה לקיומו של האירוע רק מעידה על
דברים שנכון יהיה לדבר עליהם בעתיד. נכון לעכשיו אני מצטער שאין לי כובע,
אותו אוכל להוריד שוב ושוב כאות הערכה וכבוד ובפני יותר מאחד.

כעובד חברת שוונג אני לא שותף לארגון אירועים, אך כמביט מהצד, אני עד לקשיים שבארגון אירוע. בשנתיים האחרונות מארגנת חברת שוונג אירועים בכל סוף שבוע
וחודשי האביב הם העמוסים ביותר מכל ימות השנה. בואכה פסח, כשרובו של העם
היושב בציון יוצא לחופשות, חצאי חופשות ושאר ענייני חול המועד, עובדי שוונג
מייחלים לשבת עם המשפחה או לפחות לכזו שלא מתחילה בשעון מעורר בשעה
שציפורים עוד מתכרבלות בקניהן. אני חייב להודות כי אל מול ההתגייסות של
אנשי החברה נפעמתי ואולי אפילו התרגשתי, אבל אל תגלו, בכל זאת עורך ראשי
שצריך לשמור על פאסון.

 

החיוכים מספרים יותר מאלף מילים

שלוש צמרמורות


פשוט באו לעזור (מימין) ענת חיימוב, אראל כפיף, הילה (הילה של לביאה) לביא וקרן הרץ 


צמרמורת ראשונה

תחנות השתייה, קו הסיום, המכוונים – כל אלו היו ספורטאים, ספורטאיות, אנשים שבאו לעזור ללא ציפייה או בקשה לתמורה כל שהיא. הם רק רצו לעזור לתקן את העוול שהרגישו שנעשה לרצים שהתכוננו וציפו וגילו כי ביטלו להם מרתון.


רפי "אין דברים כאלו" פרחי תמיד מגיע לעזור, הפעם הוא היה על האופניים עם המוביל לכל אורך המרוץ

צמרמורת שנייה
אירוע תרבותי באשר הוא תלוי בעיקר בקהל. אירוע ספורטיבי יכול להיות האיכותי ביותר בעולם ועדיין חסר ערך של ממש אם הקהל לא יגיע. למרתון ישראמן הגיע קהל אדיר. איני זוכר אירוע ספורטיבי בו ראיתי קהל כה רב ומעורב. לא מספר הצופים אלא ההשתלבות שלהם באירוע. העידוד לכל רץ ורצה והפרגון לאלו שסבלו מדחייה, ביטול ואכזבה. נדמה היה לי כי הקהל לא רק צועק "כל הכבוד" על המרחק שהרצים והרצות עברו ועוד יעברו אלא בעיקר על הנחישות, אי הוויתור וההתעקשות להשלים את המרתון למרות שהריצה המסכמת הייתה כבר לפני שבועות רבים, הטייפר כלל כבר יציאה לבילויים והשבת הזו בכלל תוכננה לבילוי של אחרי השלמת המשימה.


קהל אדיר ונדיר עמד לכל אורך המסלול


צמרמורת שלישית

בואו ונשים בצד כל מחלוקת על מותו
של מיכאל מיכאלוביץ ז"ל. כל אחד ואחת יסכימו כי זו טרגדיה. אין מי שלא
כואב את מותו ומשתתף בצער המשפחה. רץ אחד במרתון ישראמן החזיר לנו חלק
מאותה נשימה שאבדה מול המוות הטרגי ונעתקה מול המתקפה על רצי המרתון וסיכון
בריאותם. אלעד שניידר היה הרץ הרביעי על קו הסיום. הוא רץ טוב, השלים את
המרחק בזמן מרשים של 2:57:41 דקות ואם היו מכבים לו את הרוח הוא היה חוצה
את קו הסיום כמה דקות קודם. על קו הסיום הוא הרים דגל כתום עם הסמל וכיתוב
"יחידת עוקץ” וצעק: "זה בשביל מיכאל". עד לאותו רגע עוד שיחקתי אותה פעמיים
גבר, כשהצמרמורת עברה בגבי מול המתנדבים וכשהבנתי את התרחשות הקהל. מול
שניידר, הדגל והצעקה כבר הודיתי ביני לבין עצמי כי אני מתרגש.

לא הכל היה יפה וטוב לקראת, במהלך ואחרי מרתון ישראמן. זה
לא הזמן לדבר על מה שהיה לפני, אבל אני חייב לשוב ולדוש במשהו מכוער שאי
אפשר להתעלם ממנו – המפריעים, אלו החושבים כי כל פיסת שטח בו מתקיים אירוע
ספורט הוא מגרש האימונים האישי שלהם בסוג של תחושת אני ואפסי עוד, או כאילו
סבא שלהם קנה ב-1948 מהבריטים את הזכות לעשות מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים
ואיפה שהם רוצים. איני מתכוון למלווים (בריצה) של הרצים. זה היה אירוע בו
מראש היה ברור כי זה מתבקש, להעניק למלווים את הזכות להיום שם לצד יקיריהם.
אני מתכוון לרוכבי האופניים שפלשו למסלול ודיוושו בו. צר מוחי מלהבין
התנהגות שכזו. אירוע כה יפה, המעיד על כוחה של קהילה, גם כאן חייבים לפגוש
את הספורטאי המכוער?

שניידר והדגל


רציתי לסיים בטוב, יצא לי קצת רע, אבל לא נורא. אמר לי פעם עיתונאי מחונן כי מי שלא מסוגל לראות את הרע לצד הטוב, לייצר סימני שאלה ותגובת קהל, הוא בעצם לא עיתונאי אלא כותב סתם. אז רק לטובת האיזון אסיים באזכור נוסף לתחושתי – היה זה אירוע מכונן והעובדה שהיה גם מי שקונן רק מעידה על עוצמתה של ההתרחשות. נצטרך לתת לכמה שנים לעבור כדי להבין מה חווינו בקצה המערבי של שפך הירקון בשבת של ערב פסח תשע"ג.

23.3.2013


יאיר בן עמי - מציאות נושכתיאיר בן עמי
עורך ראשי של אתר Shvoong ובעל הטור מציאות נושכת.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות