שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

יאיר בן עמי מציאות נושכת

מציאות נושכת: על כובע שחייה כמשל הספורט הישראלי

בשלושת הימים שחלפו מאז טקס הפתיחה של המשחקים האולימפים בלונדון, מבט אל מדורי הספורט של כלי התקשורת הישראלים מעוררת פלצות בכל בעל מושג בסיסי בתרבות ספורט

בשלושת הימים שחלפו מאז טקס הפתיחה של המשחקים האולימפים בלונדון, מבט אל מדורי הספורט של כלי התקשורת הישראלים מעוררת פלצות בכל בעל מושג בסיסי בתרבות ספורט

מאת:יאיר בן עמי




לונדון 2012, כל הכתבות – כאן

לוח שידורי הטלוויזיה הישראלית – כאן

צילומים gettyimages


הכותרות כמראה של הסבלנות הישראלית
יום וחצי, הרבה פחות מ- 48 שעות, הספיקו לרבים כדי להכתיר את המשחקים האולימפים כ"פאשלה", "ביזיון", "בושות" ועוד שלל תארים. היו מי שהרחיקו לכת וקבעו, שוב ממקום של רגשי נחיתות וחוזר הבנה בסיסי, כי אנו טובים בכל הקשור למוח ולא לכוח. הגדיל אחד מערוצי התקשורת שהכין סרט המרכז את כל ההופעות של הישראלים והכתיר זאת בכותרת שלא ראויה ללכלך מדור זה.

התחושות הכלליות, של אותן כתבות וכותבים, היו מבוססות על ביצועים של מספר שחיינים, שחקן בדמינטון, מתעמלת ושחקנית טניס. קל לרדת עליהם. קשה לזכור כי השחיינים הגיעו ללונדון תחת רושם מאוד מוטעה, שנוצר על בסיס הישגים באליפות אירופה בעלת עומק איכותי כשל בריכת ילדים. שחקן הבדמינטון רשם הישג היסטורי כראשון המייצג את הענף הישראלי במשחקים אולימפים (כדאי לבדוק איזו מסורת יש לענף כדי להבין כמה עמוקה איכותו במדינות רבות), שחקנית הטניס הישראלית התמודדה מול אחת המועמדות למדליית הזהב ומדורג קבע במקומות הראשונים בעולם.

בספורט הישגי כנות היא חובה, בכתיבה ישראלית על ספורט אין הרבה ממנה
התעמלות? היו כנים עם עצמכם, אף אחד לא רואה את התשובה שתתנו עכשיו בלב, זה בין לבכם לכנותכם:
אתם באמת מכירים את חוקי תחרויות ההתעמלות?

האם מעבר לציון העובדה כי ליפול מקורה, במהלך תרגיל, או ליפול על הישבן בסיומו זה לא טוב, אתם יכולים לציין ולו חוק אחד מספר חוקי ההתעמלות?

הנה עוד הזדמנות להיות כנים עם עצמנו- הרי בגלל בורותנו מגיעה התעלמותנו מענף כה פופולארי במשך כל השנים ואנו נזכרים בו רק כשנפתחים המשחקים האולימפים.

איני בא לסנגר על הספורטאים הישראלים בלונדון. יש לי ביקורת נוקבת על התנהלות חלקם מול התקשורת. עם רובם לא החלפתי מילה בחיי, רובם הגדול יכול לרדת או לעלות איתי במעליות עזריאלי ולא אזהה אותם גם אם חס ושלום ניתקע בגלל תקלה למשך שעה. אבל אני יודע מה נדרש מספורטאי כדי להגיע למשחקים האולימפים. איני מתכוון לצד הספורטיבי של העבודה הסיזיפית, הוויתור על מעגלי חיים שלא יחזרו, על הזדמנויות שאי אפשר לשחזר, על הקרבות ובעיקר על להיות שונה, מאוד שונה, בחברה שמושגיה ותרבותה היא השגת הכל מהר, בקיצורי דרך, בניצול האחר והכל כדי להתעשר מהר. אלו הם המובן מאליו.

בואו ונודה בעובדות- גיבורי התרבות של החברה הישראלית, נכון לעשור שביעי לקיומה, הם אנשים שמילאו כיסיהם ממון ללא שהותירו חותם של ממש על מורשת ישראל. רובם של מותירי המורשת נאבקים על קיומם. ספורטאי הוא דמות שונה בתכלית.

הבדל בין אכזבה לכישלון

עברו יומיים מתחילת המשחקים ונראה כאילו לא מעט עיתונאים פשוט הכינו מחסניות של כותרות על אכזבה מהספורטאים הישראלים. הדבר כה מגוחך עד כי רק ההגדרה, של עד כמה, תהיה מגוחכת יותר. אסתפק בהפניה לרמת ציפיות כגודל אכזבות. הספורטאים שנכנסו למעגל התחרויות לא הציגו ביצועים גרועים מהמצופה מהם אלא אם המצופה לא היה עם קשור למציאות. ולריה מקסיוטה נפלה מהקורה, לא פעם, פעמיים וסיימה לא טוב את התרגיל. זו אכזבה, לא כישלון. מי שאינו יודע את ההבדל בין אכזבה לכישלון שלא יעסוק בספורט ועוד יותר שימנע מלכתוב על ספורט.

הכובע של נמרוד שפירא בר אור כתרבות הספורט בישראל
נמרוד שפירא בר אור זינק לבריכה האולימפית עם כובע שחייה של יונתן קופלב. נכון לרגע כתיבת שורות אלו ברור רק הברור מאליו בסיפור הכל כך אופייני, לספורט הישראלי אבל לא רק.
לבר אור שפירא לא סופק כובע על ידי מי שהיה מחויב לכך
אף אחד לא לוקח אחריות, נכון לרגע כתיבת שורות אלו.
הודעה על חקירה יצאה מהר משיא עולמי במקצה בו שחה שפירא בר אור
כדרך קבע במקומותינו- הספורטאי יצא ענק מול התנהלות הממסד

בעוד כולם היו עסוקים במי ומה קרה אמר שפירא בר אור כי הוא חשב לשחות עם כובע לבן (ללא שם). לאחר מכן החליט, לדבריו, לעשות מחווה לחברו יונתן קופלב, שנשאר בבית בגלל ניתוח. מעטים זוכרים כי גם במשחקים האולימפים בבייג'ין זינק שפירא בר אור למים עם כובע ללא שמו, גם אז לא סופק לו כזה. צרפו את זה להיסטורית היחסים בין שפירא בר אור לאיגוד השחייה (שרת הספורט ודוחות מבקר נדרשו לכך) וצריך להיות מאוד משוחד כדי לא להבין את הסיפור אבל זה לא ה- סיפור.

ה-סיפור
מקרה הכובע של שפירא בר אור שוב הציף על פני המים מה שכל ספורטאי הישגי, או מאמן של כאלו בישראל, יודע כמובן מאליו של הספורט הישראלי. מי שמצליח להגיע להישג משמעותי, והשתתפות במשחקים אולימפים זה שיאו של הספורט העולמי, הוא קודם כל שורד.

אלו, הספורטאים האולימפים של ישראל, שורדי מערכות שברובו של הזמן בעיקר מקשות. מערכות תומכות זה משהו שמעטים זוכים להן, לא תמיד אלו שהישגיהם הטובים ביותר, וגם אז המלחמה היא בלתי נתפסת עבור מי שלא היה שם, עמוק בפנים וכמה שנים ואפילו לא מתקרב למעטפת של ספורטאי אולימפי במדינות מערביות.

דוגמאות ממה שכולם מבינים
במכבי תל אביב מנסה הבעלים לבצע מהפכה מקצוענית מבסיס הגישה. באימוני פתיחת העונה נעשו בדיקות, סף חומצת חלב, לשחקנים ותגובת התקשורת הייתה בפליאה. אלו בדיקות כמובן מאליו בכל קבוצה תחרויות מזה ארבעה עשורים. עדיין במכבי תל אביב, 5-6 מאמנים על כר הדשא בכל אימון, בישראל זה מעורר פליאה, בכל העולם זה מובן מאליו שמאמן אחד (גם לא שניים) יכולים להעביר אימון יעיל ל- 20 או 30 מתאמנים.

תחשבו על זה דרך משרד התרבות והספורט הישראלי.
• מי המובילים שם?
• האם יש שם איזה ספורטאי שהוביל את ישראל להישגים?
• האם ספורטאי הפורש יכול לצפות שינצלו את הניסיון שצבר לטובת שיפור בעתיד?
רק בישראל עברה שרת ספורט את המינימום האולימפי בקפיצה על דוכן מנצחים.

לא כאחרית דבר

בעת כתיבת שורות אלו הצליחה עמית עברי לקבוע שיא ישראלי ולעלות לחצי הגמר בבריכה האולימפית. הג'ודקא סוסו פללשווילי עלה לשמינית גמר בתחרויות הג'ודו. הקלע סרגיי ריכטר היה חסר נקודה אחת כדי להעפיל לגמר. כל השלושה הם צעירים אשר יכולים להגיע לשיא במשחקים האולימפים בעוד ארבע שנים. אבל הם רק יכולים לחלום על תנאים שיקבלו ספורטאים טובים פחות מהם במדינות אחרות.

נקודת האור
משהו השתנה בגישת רובו של הציבור לספורטאים האולימפים בישראל. אם במשחקים אולימפים קודמים היה רוב המאמץ את גישת אותם עיתונאים המכנים את הופעות הישראלים כ"פאשלות", "ביזיון" ושאר ירקות הרי שמשהו מדהים, מרנין, מחמם את הלב נראה באותן כתבות על הופעת ספורטאי ישראל בלונדון 2012. רוב המגיבים, לכתבות, בחלקן נוראיות ומוכיחות בורות בסיסית בספורט, בחרו להביע הסתייגות מהכתבות. רבים הצביעו על ההישג שבהגעה למשחקים. המועדות גדלה בזכות תרבות הספורט המתפתחת בישראל מזה עשור. תרבות אשר רובם של כלי התקשורת עדיין מתייחס אליה כנישה, שוליים, אופנה או דרך חיים של משוגעים לדבר.

זה כבר השתנה, תרבות הספורט הישראלית קיימת כמרכז התרחשות ולא כשוליים של משוגעים לדבר. רואים את זה כל שבת עם אלפי רוכבים אופניים על הכבישים, עם מרתון בינלאומי בשתי הערים הגדולות ועשרות אלפים המתייצבים על קווי זינוק של מרוצים. יראו את זה בפעם השישית כשבחודש אוקטובר תוצף תל אביב ב- 20,000 רצים שירוצו במרוץ הלילה של נייקי בתל אביב ורואים את זה בתגובות הגולשים לכתבות מנותקות מאותה התרבות, גם כשהן מנסות לשמר תת תרבות הולכת נעלמת, של בורות ספורטיבית מובנית.

30.7.2012


יאיר בן עמי - מציאות נושכתיאיר בן עמי
עורך ראשי אתר Shvoong בעל הטור מציאות נושכת



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות